יום שלישי, 20 באוקטובר 2015

הימים אינם ימים כתיקונם

אלו אינם ימים כתיקונם. הכל עצוב, הכל קשה, הכל מציף וכבר אי אפשר להכיל יותר. מחוץ למשרד שלי בונים את הרכבת הקלה והאיזור כולו נראה כמו איזור מלחמה. הכל מבוצר ומלא בהריסות. מסביב ומלמעלה בונים בניינים. אתרי בנייה ופועלים ערביים. אנשים כבר לא עוברים דרך החניון, אלא מחפשים מעבר אחר להולכי רגל גם אם זה אומר לעשות עיקוף. רעשים של חפירות, קידוחים ומנופים גועשים. ואז פתאום שבוע האופנה. מסלול, אורות סגולים ואנשים יפים. אני מניחה שלזה מתכוונים כשאומרים ש"החיים ממשיכים". אז החיים ממשיכים והקולקציות של מיטב המעצבים לא מפחדות מדקירות ולא נותנות לחפירות להאט אותן, ההפך הן מאמצות אותן לחיקן וזה בכלל הכל חלק מהשואו ולי עדיין קשה לראות מעבר. עדיין קשה לי לראות את האורות הסגולים ואת האנשים היפים, כל מה שאני רואה זה החפירות, הדקירות והקידוחים ואתרי הבנייה ועוד אתרי בנייה ועוד אתרי בנייה. אמרתי כבר שאני לא יכולה להכיל יותר, נכון?



אז אני חוזרת הביתה ומדליקה את המסך ושם אני רואה בתים יפים שגרים בהם אנשים יפים. בתים מבודדים, עם הרבה דברים מעץ ועציצים ונוף יפה שלא רואים בו אפאחד. בתים שקיימים כדי שלאנשים יהיה מקום לכתוב ולשתות תה מהביל. אין הרבה מה לעשות אז קוראים. אין תכניות ואין דד ליינים. סתם בית מבודד על גבעה ועיירה קטנה שהולכים אליה ברגל קילומטרים, רק כדי להתיישב בבית קפה ולא לחשוב על כלום. יש שם בחורה יפה עם תספורת כרה מקסימה שזורקת על עצמה שמלה בהירה עם כתפיות ספגטי ומבשלת משהו טעים וכשקצת קריר היא לובשת סווודר בצבע בז' ופשוט בוהה. היא לא ממהרת לשומקום וגם שומקום לא בדיוק ממהר אליה. היא חובקת את השקט והחוסר מעש, כמו ששבוע האופנה חובק את אתרי הבנייה והרעש וההמולה.




אני מוצאת את עצמי כל כך הרבה פעמים במאבק בין הרעש והתזזיתיות לבין השקט והשוטטות חסרת הפואנטה. זה מאבק שמתנהל בין המהר ללאט, בין המולטי טאסקינג לרביצה, בין הגדול והצבעוני לבין הקטן והמינימליסטי. בין הרצון להיות סופר גירל או סתם גירל. הימים האלו אינם ימים כתיקונם. ואין לי רצון להיות סופר גירל.
יש לי רצון להתנדנד על כסא נדנדה מול נוף שלא רואים בו אפאחד, להחזיק כוס תה ענקית ולהתכרבל בסוודר מחמם.

אין תגובות :

הוסף רשומת תגובה