נפרדים מהבית~מרה נוסטלגית

אפתח עם נזיפה בעצמי על כך שהייתי בלוגרית מאוד לא ממושמעת ולא הפגנתי נוכחות בבלוג בשבועיים האחרונים, אבל מיד אסתייג עם תירוץ ממש טוב; אני נמצאת כרגע בעיצומו של מעבר דירה וכל המשתמע מכך: אריזות, שיפוצים, הובלות, פריקות ושאר כיופים. בכל זאת, הצלחתי להשחיל לתוך הימים העמוסים כמה דקות בשביל להצטלם, לצלם ולכתוב גם כי התגעגעתי כמובן וגם כי עד כה באתגר (כחודש וחצי) הספקתי לתעד רק חמישה אאוטפיטים, כך שהזמן לגמרי דוחק ואני חייבת להעלות את הקצב. בינתיים קבלו את האאוטפיט השישי:

בתמונה למעלה אני מעלעלת בספר מחזור של גיל, רק פריט אחד מתוך שלל פריטים השייכים לעבר שצצים בעת מעבר דירה: יומנים, אלבומים, ספרי זכרונות ומכתבים מגיל 12 (מצאתי מכתב שכתבתי לחבר שהיה לי אז ששאל למה אני לא רוצה להיות חברה שלו יותר, אז כתבתי לו שזה בגלל שהוא תפס תחת ושנראה לי שהוא רק ניצל אותי בשביל להיות הבן היחיד בכיתה שיש לו חברה כדי להתקדם בסולם המקובלות-טראאאאששש). לכל אלו מצטרפים האוברול, חולצת הפסים והבית הוינטאג'י שאנחנו עוזבים ויחדיו הם גרמו לי לשקוע במרה הנוסטלגית שתוקפת אותי מדי פעם, כאשר ללבוש דברים ברוח שנות ה-90, או רוח הנעורים כמו שקורט קוביין היה אומר הם לגמרי התסמינים של התופעה. בשנות ה-90 הייתי ילדונת משוללת דאגות, מעברי דירה ולחצים מיותרים כאלו ואחרים ובתקופות לחוצות יש אצלי נטיה לרפרף במוחי הקודח אחורה בזמן ולהזכר במנעמים מן התקופה הזו. מה שהתגלה כמרפא הטוב ביותר היה לצפות בכמה דקות בודדות מתוך פרקים רנדומליים של עולמה הסודי של אלכס מאק ביו-טיוב. אוברול וחולצת פסים נראים עליה פשוט מושלם והכובעים האלו...אחח, אלכס מאק, לה אולי היה עולם סודי אבל לי היה גירל קראש היסטרי ולא כל כך סודי עליה, אפילו רכשתי מגוון כובעים שונים ומשונים והייתי באה איתם לבצפר, לא שהם קצרו מחמאות רבות אבל עדיין זה משהו שקרה. חוץ מאפנת ניינטיז כיפית, נתקלתי גם בכמה אמרות שמצאתי את עצמי מזדהה איתם יתר על המידה. למשל:

Ray, one day you will figure out what you really wanna do and you throw yourself into it

או:

Wow, I need to make some money...the kind that folds

ו:

I hate those Romans Novels, you can't believe anything in them... 

לכו תצפו בעולמה הסודי של אלכס מאק, זה כיף!

את הגופיה שרואים בתמונות שלי מצאתי כאשר פיניתי את ארון הבגדים וקיפלתי והכנסתי אותם לארגזים חשוכים וקרים (פולי-אלה רק בגדים, תפסיקי להתייחס אליהם כמו לחיות כלואות. אני צריכה להזכיר זאת לעצמי לפעמים)... אממ.. איפה הייתי? אה כן, אז כשהוצאתי את הבגדים מהארון, מצאתי גופיה עתיקה שאני לא ממש זוכרת איפה קניתי אותה-נראה לי שבאיזו חנות בביאליק ברמת גן, בסגנון "חמצן" או משהו כזה, מהחנויות הזולות האלו שאו שנופלים על דברים נוראיים שגם לא ניחנו ביופי חיצוני וגם לא עוברים כביסה או שנופלים על מציאות של ממש וגופית הפסים הזו עם הצווארון היא בהחלט מציאה שכזו. היא קצת צמודה וקצת קצרה עליי אז אני לא אוהבת ללבוש אותה עם מכנסיים או עם כל חלק תחתון מאיזשהו סוג, מה שהוריד את השימוש בחולצה הזו כמעט לאפס, עד שהאוברול הזה נקרה בדרכי (כן, H&M נמצאת ממש מול הבית שלי ולפעמים זה סתם נקרה בדרכי, טוב, לא באמת...) והחיבור הניינטיזי-אלכס מאקי הזה היה בלתי נמנע-זו הייתה אהבה ממבט ראשון. גם היה לי מאוד נוח ללבוש את האאוטפיט הזה בזמן האריזות כי האוברול לא לוחץ ויש מרחב לתזוזה - ממש בגדי עבודה מושלמים.

ביוש בית, היית טוב אלינו!

שלכת אדומה של פרחים וציפורים

מתוך האינסטגרם שלי: POLVISH

את התמונה הזו צילמתי מחוץ לחלוני לפני כשנה עם סוף האביב ותחילת הקיץ, העונה ההיברידית הזו שבה עצי הצאלון מתעטרים בפרחים האדומים היפים שלהם. גם השנה ממש התלהבתי מהגעתם של הפרחים האדומים היפים האלו, אבל הפעם לא הסתפקתי רק בצילום העץ, אלא החלטתי לצאת אל הרחוב וממש לחגוג את הפריחה המקסימה ואפילו יותר מזה לחגוג עם עלי הכותרת שנשרו מהעץ וכיסו את השדרה בשלכת אדומה יפהפיה.



לכבוד המאורע לבשתי שמלת מכנסיים (skort) שבעצמה חוגגת שלכת אדומה, אמנם של ציפורים ולא פרחים...והתיק האדום שגם עליו נחתו ציפורים התחבר לי בצורה מושלמת עם השמלה ועל אף החפיפה של האלמנטים לא נוצר מראה סטי מדי.





אדום לא מתקשר לי כל כך לקיץ ועלים אדומים עוד יותר מרגישים לי כמו משהו שבכלל שייך לסתיו ניו-יורקי אמיתי כזה אבל הטבע רצה אחרת והנה הם כאן-העלים האדומים של הקיץ (גם אם זה רק עלי כותרת ולא שלכת אמיתית) בהתאמה, גם הלוק שלי לא קיצי במיוחד, אם למשל מצרפים לאאוטפיט הזה גרביונים וז'קט זה בקלות יכול להיות מראה סתווי ואפילו חורפי, אבל גם העלים האדומים יכולים להיות לגמרי סתוויים והם לא. אפשר פשוט לסכם בכך שלפעמים גם בקיץ בתל אביב, אפשר להרגיש כמו בסתיו בניו יורק (כשמתעלמים מזה שלא מדובר בשלכת באמת... אבל לא באתי להיות פרטי פופר...) Amen to that!

מלבושי (האאוטפיט החמישי באתגר): 

שמלה-זארה

תיק-סוהו

נעליים- קאפל אוף

גרביים-ASOS

Owning that Denim Vest

מעבר לרעיון והעקרון שעומד מאחורי האתגר, בשלב הראשון הוא "מכריח" אותי להתלבש ולהצטלם, משהו שכבר כתבתי כאן שלא בא לי כל כך בקלות. שלא תבינו אותי לא נכון, זה לא שאני לא אוהבת להתלבש ולהצטלם ואחרי זה גם לכתוב על כך בבלוג, בדיוק ההפך-זה דווקא מסב לי הנאה רבה. זה פשוט מהדברים האלו שאם אין פלטפורמה נוחה שמכילה אותם (הבלוג) ו"מטרת על" שמהווה תמריץ (האתגר) פשוט לא הייתי עושה זאת.

בשלב השני, בשביל להתלבש ולהצטלם רצוי לצאת מהבית, תמונות בחוץ באור יום יוצאות הרבה יותר יפה, ואם כבר עשינו זאת, אז מה, לא נשלב בילוי כלשהו? כמובן שזה עובד גם בצורה ההפוכה-קודם כל קובעים בילוי ועל הדרך מצטלמים... הבעיה היא שאני ממש מתעצלת לפעמים ולכן האתגר מהווה תמריץ עבורי לא רק בשביל להתלבש ולהצטלם, אלא גם בשביל ממש לצאת מהבית ולכייף.

בשבת שעברה אני וגיל הלכנו למוזיאון תל אביב (כן...זה בעיננו בילוי כיפי) אחרי המון זמן שלא היינו שם וראינו כמה תערוכות מוצלחות יותר וכמה תערוכות מוצלחות פחות. בעיקר אהבתי את התערוכה של אורי גרשט: רסיסים-שהספקנו לתפוס אותה ממש ביומה האחרון. הייתה לי מחשבה להצטלם ברחבה של המוזיאון כי המקום מאוד פוטוגני, אבל החלטתי לשמור את זה ליום ואאוטפיט אחרים. אחרי המוזיאון המשכנו להתהלך, אכלנו המבורגר מושחת ב'עד העצם' בעודנו מעלים את רף הגיל שם, כאשר הקליינטורה הדומיננטית היתה זוגות צעירים בהירי שיער, שזופים ומריחים מים, ממש לא זוג בורגני וזקן כמונו שבדיוק נפלט מסיבוב קולטורה במוזיאון.

לא נתנו לזה להעיב על רוחנו ואפילו החלטנו להמשיך את סיבוב הקולטורה שלנו במה שהיה פעם בית הקירור של השוק הסיטונאי ברחוב החשמונאים במסגרת אירועי "אוהבים אמנות. עושים אמנות" שהיה ממש מגניב וזאת בעיקר בזכות המקום עצמו, מבנה תת קרקעי, תעשייתי, עצום. היה ממש אדיר להסתובב בין החללים השונים ופתאום אני קולטת שזה נורא חבל שלא צילמתי שם אף תמונה.

אחרי הסיבוב הזה, המשכנו בדרכנו הביתה וממש בקרבת מקום, נמצא מה שעתיד להיות בקרוב מעין מתחם אחורי חמוד שיאפשר גישה למסעדות שממוקמות ברחובות הארבעה והחשמונאים, שזה בהחלט שדרוג מהלוק של ה"חצר האחורית" הלא מטופחת שנכח שם עד היום, למרות שגם למראה הזה יש קסם ולכן החלטתי לעצור שם ולצלם כמה תמונות עם סרט מH&M, טי-שרט מH&M, ווסט גי'נס מחנות יד שניה-Buy Kilo, ג'ינס מזיפ וסליפרס קרושה של Air Walk-לוק שמהווה את האאוטפיט הרביעי באתגר! ווהו!

כבר תקופה ארוכה שתרתי אחר ווסט ג'ינס שכזה ומצאתי אותו בBuy Kilo שממוקמת ממש ברחוב שאני גרה בו. ערב אחד בדרכי הביתה מהעבודה נכנסתי לחנות וכשבאתי לשלם על חולצה שאהבתי, ראיתי את הוווסט הזה על המוכרת שרק לקחה אותו לסיבוב ומפה לשם הוא הפך להיות שלי:)

שבוע טוב שיהיה ותהפכו דברים לשלכם!

The summer people are here

לאחרונה יצא לי לצפות בשתי סדרות: הרומן ונקמה, אמנם הן שונות זו מזו אך גם בעלות מכנה משותף גדול אחד. בשתיהן קיימת יריבות נצחית בין עיירת הנופש לעשירים בלבד הידועה בשמה The Hamptons והעיירה השכנה של פשוטי העם Montauk שאוהבים לקרוא לנופשי ההמפטונס "Summer people" כמו מלגלגים על כך שעם בואו של הקיץ הם זוחלים מתוך המערות האפורות שלהם (יש שקוראים להם משרדים), אורזים את חפציהם וילדיהם ונוסעים לעבר החופש הגדול.

המתיחות הזו גרמה לי להרהר על כל מיני דברים. למשל חשבתי האם קיימת מקבילה לכך בישראל, האם ישנה מתיחות כזו בין עיר אחת שבעצם מחולקת לשתיים, כאשר צד אחד כולו מותרות ויוקרה המהווה מפלט לעירוניים האמידים, בעוד שהצד השני כולו זועק פשטות וענווה בעודו משמש את אנשי העיירה לכל צרכיהם הסבירים והבינוניים. לא הגעתי למסקנות חותכות בעניין.

ביטוי נוסף של היריבות מגולם גם בהיבט של הלבוש. כשבמקור את מה-upper east side (או כשאת מתחזה לאחת כזו) שבאה לנפוש בהמפטונס אז יש לך את כל הכסף שבעולם, את כל הפנאי שבעולם ואת מאוד אוהבת בגדי מעצבים. ואת נראית ככה:

כשאת מונטאוק בורן אנד רייזד, אין לך המון כסף לבזבוזים מיותרים וככל הנראה את ממלצרת בדיינר המקומי או עובדת בחנות של המוזיאון ההיסטורי של העיירה. כנראה שאת רוב בגדיך את רוכשת בחנות בגדים יד שניה או סתם גונבת לחבר שלך חולצה אבל בקטע אותנטי כזה ולא כי שמעת שזה באופנה עכשיו. ואת נראית ככה:

כבר סיפרתי על כך שבשבועות ביליתי בנחשולים נכון? אז השהייה שם שוב עוררה אצלי הרהורים בנושא, אפילו חשבתי שאולי נחשולים מהווה סוג של אופציה מקבילה כי מצד אחד, יש את הקיבוץ ומצד שני יש את כפר הנופש שנבנה לצידו. לכפר הנופש לרוב מגיעים אנשים מהעיר שרואים בים ובשלווה מפלט רגעי ומפנק מהחיים העירוניים התובעניים, בעוד שחברי הקיבוץ הסמוכים פשוט חיים על הים וידוע שכשאנשים חווים משהו כל הזמן, הוא הופך לקצת פחות מרגש עבורם.

בדרך כלל בערבים אנחנו הולכים לאכול במסעדה של רוסו שנמצאת במעמקי הקיבוץ ולפעמים אני מדמיינת שהמלצריות אומרות בלב: "אנשי הקיץ הגיעו". כמובן שהניגודים לא כאלו חריפים ואפאחת מאיתנו היא לא בדיוק בלייר וולדורף או אמילי ת'ורן אבל זה בכל זאת גרם לי להשתעשע במחשבה, אני אפילו לא כל כך יודעת איזו מחשבה, כי זה לא שבדיוק בא לי להיות ילדת המפטונס ועדיין...

התמונות לקוחות היישר מערב חג בנחשולים ובעצם זה האאוטפיט השלישי באתגר. לא הייתי מונטאוק גירל וגם לא המפטונס גירל. הייתי סתם גירל. לבשתי שמלת קרושה עם שרוולי וולן מתנפנפים שרכשתי בטרנץ' לפני מספר חודשים, נעלתי סנדלי מליסה אהובים, כאשר גולת הכותרת היא השרשרת המדהימה שקיבלתי במתנה מאימא של בנזוגי ממש באותו הערב שבו צולמו התמונות. השרשרת היא של המותג "שאפולה" ששייך ללילך מוזס, בת דודתי על פי חוק:) בכלל חשבתי לענוד שרשרת אחרת של שאפולה עם השמלה, אבל לילך הביאה איתה לנחשולים מגוון של שרשראות לבחור מהן וכך יצא שלבסוף השרשרת התחברה לשמלת הקרושה בצורה מדויקת בזכות הפרחים שמככבות אצל שתיהן.

שאלה חשובה לסוף: מה את יותר? Hampton's Girl? או Montauk girl?