יום רביעי, 27 בספטמבר 2017

ספר, סרט וסדרה שאהבתי בסימן שנתיים בגבעתיים

"לפעמים, בחלומות, הנופים מתערבבים ובמקום שיש בדרך כלל גן ציבורי או מינימרקט שכונתי אפשר לראות מבעד לסדקים הר מושלג באור של שמש אחרת, חיוורת. כשחזרתי מהקווקז יכולתי מדי פעם, בהבזק, לראות פתאום בגבעות רמת גן-גבעתיים רמז להרים הגבוהים ההם..."

פתאום קלטתי שלפני שנתייים וקצת עברנו לגור בגבעתיים.
המעבר מתל אביב לגבעתיים בתור זוג נשוי סימל עבורי את המעבר מנערות לבגרות על כל המשתמע מכך, ובהתחלה אני חייבת להודות שלא היה לי פשוט בכלל; ההבנה שבעצם עכשיו אני חיה חיים של ילדה גדולה נחתה עליי ביום בהיר אחד, אבל לעבד אותה כמה שצריך לקח לי הרבה יותר מיום אחד. בסופו של דבר, אחרי שעברו הרבה מים בנהר, היום גבעתיים ואני זה סיפור אהבה. זה הבית. טוב נו, לפחות לבינתיים. אני מוצאת את עצמי מתנחמת בשכונתיות שהיא מציעה; קונה פרחים בחנות ליד הבית לסוף השבוע, מתרגלת יוגה בסטודיו השכונתי, מוסרת בגדים לתיקון אצל החייט, שותה בירה בפאב השכונתי, שותה שייק בדוכן מיצים הטבעוני וההיפסטרי (שעכשיו פותח סניף גם בתל אביב) ולפנות ערב הולכת לראות את הנוף העירוני והשקיעות הכי יפות שיש בגבעת קוזלובסקי ליד מצפה הכוכבים המפורסם.


כשהייתי נערה גרתי עם המשפחה ברמת גן, השכנה האפרורית וחסרת הייחוד של גבעתיים ולא ממש הכרתי אז את גבעתיים, רק שמעתי עליה שהיא עיר של זקנים (עדיין שומעת את זה וזו ממש הנפצה חסרת ביסוס), אבל ידעתי שאין סיכוי שהיא גרועה יותר מרמת גן והייתי מוצאת את עצמי מתלהבת ממנה כשהייתי נתקלת בה בכל מיני מקומות (כן, אני מתכוונת לסדרות וסרטים, ספרים ושירים).

המקום הראשון היה אי שם בשנות ה-2000 המוקדמות בסדרה הישראלית האהובה עליי שבתות וחגים, שבכלל התרחשה בתל אביב, אבל אני זוכרת שמשום מה הנוף הגבעתיימי חזר הרבה בסדרה, המצפה ורחובות העיר ותמיד חשבתי אם האנשים המגניבים האלו מסתובבים בה, אז כנראה שהיא שווה משהו וכמובן שאהבתי הכל בדניאלה המגניבה (רומי אבולעפיה); השם, הבגדים, הסטייל והנונשלנטיות מעוררת הקנאה.


המקום השני הוא הספר של אהוד בנאי זוכר כמעט הכל שציטטתי ממנו בתחילת הפוסט. אהוד גר תקופה ארוכה בגבעתיים מאז היותו ילד והוא כותב על העיר ובכלל על גוש דן כפי שהיא הייתה פעם, על הסיבובים בשכונות ובפרדסים ובדיונות שהיוו חלק משמעותי מהעיר, לפני שבנו את בנייני הענק ששינו את פני הנוף לגמרי. המבט הנוגה והנוסטלגי, השיטוטים והתיאור של החלומות, ספק הזיות שלו על הבית, נגעו לליבי וגרמו לי לרצות להכיר את העיר ובכלל להמשיך ולחלום כמו אהוד, על הבית, מי או מה שהוא לא יהיה (אתוודה שבדרך כלל יש בו מקווה מים כלשהו בקרבת מקום).


רוב חיי הייתי נטולת בית קבע. בניגוד לרבים מחבריי הטובים שנולדו וגרו באותו הבית כל חייהם, אני כל הזמן עברתי בתים. רק במהלך ילדותי ונערותי עברתי ממדינה אחת לאחרת, מעיר אחת לשנייה ושוב בחזרה לעיר הראשונה, החלפתי (כלומר הוריי, הנוודים הנצחיים, סתם זה לא כזה רומנטי כמו שזה נשמע, מדובר יותר באילוצים מאשר מכל דבר אחר) חמש דירות (!) כשהמקסימום היה שש שנים במקום אחד. אף פעם לא הקדשתי לזה יותר מדי מחשבה, הייתי רק מתלוצצת על זה שאף פעם לא ממש היה לי בית ושאני ילדה עקורה, אבל כשעברתי לגבעתיים, אחרי שהתחתנתי ואחרי שסיימתי את הלימודים וכל ההרהורים צפו ועלו, פתאום הבנתי כמה שזה כן השפיע עליי וכמה שזה בנה את מי שאני היום.
ובעצם, כמה כבר חרוט בדיאנאיי שלי שבית זה לא משהו סופי וחתום בשבילי ויכול להיות שגם מדובר בחיפוש נצחי שאף פעם לא יסתיים...

https://m.aceshowbiz.com/webimages/still/away_we_go22.jpg
וכאן נכנס המקום השלישי והאחרון שפחות קשור לגבעתיים אבל מאוד מתקשר לתחושת הנוודות המתמדת והשאיפה למציאת בית קבע שכזה: הסרט Away we goסרט אינדי קטן וקסום משנת 2009 בבימויו של סם מנדס שהתאהבתי בו ובדמויות שלו ממבט ראשון (ותודה לאושרה פחימה שמש שהמליצה עליו:)). בסרט ורונה וברט מחליטים לצאת למסע בחיפוש אחר הבית הקבוע שלהם, זה שבו יוכלו לגדל את הבת שלהם שעתידה להיוולד (ורונה בהריון בחודש שישי עם בטן ענקית!). הבית שבו יהיו מסביבם חברים וקהילה והם מחפשים ומחפשים ומגיעים לכל מיני מקומות ופוגשים אנשים שפעם הכירו ושהיו חברים טובים שלהם פחות או יותר, אבל הם לא מרגישים בבית באף אחד מהמקומות האלו, עד שדווקא כשהם עוברים למוד הזוגי יותר ופחות מחפשים את הקהילה והמשפחתיות שהם מאמינים שחסרה להם, הם מוצאים את הבית שלהם בסצינה סופית מרגשת ביותר מול נוף שכל כך הרבה פעמים רואים בחלום.


אין תגובות :

הוסף רשומת תגובה