יום שבת, 14 בינואר 2017

תמונות של בית




מי מביניכן שעוקבות אחריי באינסטוש (אתן חמודות, תודה!) בטח שמו לב שבזמן האחרון אני מצלמת הרבה תמונות של הבית שלי. מאז שעברנו לדירה הנוכחית, לפני כשנה וחצי, אני מאוד נהנית מכל מה שקשור לעיצוב הבית וכל פריט שרכשתי התחבר בצורה ממש טובה (לדעתי) לשאר הפריטים וכך נוצר לו חלל מאוד ביתי ונעים. למזלי, תודות לכך שהפחתתי דרסטית קניות של בגדים והחלטתי להתמקד בניצול הארון הקיים, יכולתי להשקיע יותר בעיצוב של הדירה. מבחינתי, הבחירה של הריהוט והפריטים הייתה ממש כמו עבודת אוצרות; אספנו פריטים מכל מיני מקומות לאחר עבודת בילוש של ממש, וברור שיש גם דברים מאיקאה, אבל לא רק. בכל מקרה, אני מאוד מרוצה מהתוצאה, ממש כיף לי בבית שלי ואני יכולה לומר בבטחון מלא שהבאתי אותו לכדי רביצה אולטימטיבית, בדיוק בזמן לטרנד החדש מבית היוצר הדני העונה לשם: HYGGE. והנה לחילופין שתלתי גם את עצמי בתמונות של הבית שלי, לבושה בהתאמה ראויה להערכה לספה.








יום ראשון, 1 בינואר 2017

ספר, סרט וסדרה שאהבתי - מהדורת סופשנה!


And this is the moment, this is exactly what she is born to be
And this is what she does and this is what she is
And this is the moment, this is exactly what she is born to be
This is what she is and this is what she does




כבר כמה שנים שה-31.12 מסתיים אצלי בטונים חורקים למדי, כן כן, למרות שאני רוסייה ובכלל אמורה להשתכר משמפנסקייה (שמפניה) ולבלוס לחם עם חמאה וקוויאר (איקרה ברוסית ולא, זו לא האיקרה הרומנית) עד אובדן הכרה. אבל לא כך המצב ובמקום השמחה הטהורה הזו, יש איזו מלנכוליה ובלוז באוויר ביום הזה. ואם כבר ללכת על זה עד הסוף ולסכם את מה ששנת 2016 הייתה בשבילי במשפט - אני חושבת שזו הייתה שנה עם לא מעט אכזבות וכאבי גדילה, לצד רגעים קטנים של יופי ופשטות נוגעת ללב. בהתאמה, יצא שהסרט, הסדרה והספר האהובים עליי השנה, גם נושאים בהם המון כאב ועצבות אבל גם הרבה יופי. 


Image result for one more time with feeling
http://www.heyuguys.com/one-more-time-with-feeling-review/
ללא ספק יצירת האמנות הכי יפה ומרגשת שיצא לי להיות עדה לה השנה. ניק קייב איבד את בנו המתבגר ביולי 2015, בזמן שהוא עבד על אלבומו Skeleton tree. הסרט הדוקומנטרי של הבמאי המוכשר אנדרו דומיניק שיצא השנה, עוקב אחר הקלטות האלבום ותהליך ההתאבלות של ניק קייב. הסרט מצולם בשחור-לבן ובתלת מימד וקטעי השירה של ניק קייב והדיאלוגים פשוט חודרים לנשמה. קשה לתאר במילים את ההרגשה בעת הצפייה, זה מרגיש קצת כמו חוויה רוחנית, משהו חד פעמי שלא ניתן לשחזור. זה שהיו שתי הקרנות בלבד ברחבי העולם במקביל, בהחלט מוסיף לחד הפעמיות של היצירה הזו. 

סדרה// The Killing

Image result for sarah linden

ממש לא מדובר בסדרה שיצאה השנה, אבל צפיתי בה השנה בצפיית בינג', אז היא לגמרי נכנסת לרשימה. מדובר בסדרת מתח - תעלומה משטרתית שחוקרת רצח של נערה בת 16. דה קילינג מציגה באופן מושלם את החוויה האנושית המשלימה של הכאב המהול ביופי ולהפך. הסדרה עוקבת אחר משפחתה המתאבלת והמחפשת תשובות של הנערה, ואחר חייה האישיים של הבלשית. לא חוסכים מאיתנו את התגלמות הרוע האנושי בשיאו ועם זאת, הרגעים בהם מפציעה התקווה והחום האנושי הם כל כך קסומים ונוגעים. כמו כן, יש בסדרה את הרגע הרומנטי הכי חזק בטלוויזיה ובקולנוע שראיתי מזה הרבה זמן. ומיריאל אנוס שמגלמת את שרה לינדן הבלשית פשוט מדהימה!


Image result for ian mcewan sweet tooth

לכאורה מדובר בפרשיית ריגול בשלהי המלחמה הקרה - אבל בעצם זה סיפור על אהבות נכזבות ועל סרינה, הבחורה הצעירה והיפה שעומדת במרכזן. יצא לי להזדהות איתה המון, באי-ההבנות, באכזבות ובהתפקחויות שהן תמיד מנת חלקן של מערכות יחסים. (גילוי נאות: הספר ראה אור בעברית כבר ב2013, אבל אני התוודעתי אליו רק השנה דרך העבודה  - אני עובדת בהוצאת עם עובד שהוציאה לאור את הספר, אבל אתם לגמרי יכולים להסיר דאגה מליבכם: מדובר בהמלצה כנה וחמה מאוד). 

אז כאמור, השנה הסתיימה בנימה קצת חורקת, אבל - 2017 - אני מוכנה. Bring it On! 

יום רביעי, 28 בדצמבר 2016

הדירה הכי יפה בטלוויזיה (האינדי) שלכם

לפני כמעט שנה העליתי בבלוג פוסט בשם "הדירה הכי יפה בנטפליקס שלכם", שכולו היה שיר הלל לדירה המהממת של עזיז אנסארי (דב) מהסדרה "Master of None". מאז, עיני הנץ שלי ממשיכות לצוד דירות יפות בטלוויזיה, בעיקר בסדרות אינדי על בני דור ה-Y, אבל אלו שכבר נושקים לגיל 30 או עברו אותו ואיכשהו (לא מאוד ברור איך) יש להם כסף וזמן ועין טובה לעיצוב פנים. כמו שכתבתי בפוסט על הדירה מתוך Master of None, מדובר בזן יחסית חדש של בני דור ה-Y העונה לשם יאקים; יש להם כסף, עבודה יציבה פחות או יותר, בגדים יפים ודירות הורסות ובניגוד מוחלט לחבריהם מהגלגול הקודם של בני דור ה-Y, כמו למשל בGIRLS הם גם נראים נקיים באופן מפליא (אבל אל תדאגו, הם עדיין ממש מעצבנים ומרוכזים בעצמם)...

TBS.COM
בסדרת האינדי האפלה, "Search Party", דורי, במה שנראה כמו התקף קשה של שעמום, מחליטה לצאת למסע חיפוש אחר שאנטל, ידידתה הרחוקה מתקופת הקולג'. בעוד שכולם בטוחים ששאנטל נעלמה ללא עקבות (כנראה מתה), דורי משוכנעת שהיא עדיין חיה. הדירה שעל הפרק כרגע, היא הדירה של דורי ובן זוגה והרבה מהסצינות מתרחשות בה. על אף ששורר בה וייב סטודנטיאלי ואין בה שום דבר פאנסי מדי, נראה כי הפריטים נבחרו בקפידה ויש המון מודעות עיצובית, בעיקר נעדרת תחושת הטנפת שבדרך כלל מאפיינת דירות סטודנטים. יש בה מלא קקטוסים וסוקולנטים, המון ספרים ישנים שזרוקים בנונשלנטיות מאורגנת ברחבי הבית, מצעים בהירים עם הדפסי משבצות ופסים ופיצ'פקעס יפים שהארט של הסדרה הקדיש להם (לפחות כך זה מרגיש) לא מעט מחשבה.




לגבי הסדרה עצמה - בגדול היא נחמדה, משעשעת לפרקים וגם מציבה מראה לחברה הפגומה שלנו (שזה תמיד טוב): האפאתיות שיכולה גם להוביל לרשעות חסרת מעצורים, חוסר הבטחון שגורם לאנשים לשקר ולהמציא דברים על עצמם - הכל רק בשביל שיחבבו אותם קצת יותר... ועוד ועוד. בכל מקרה, אם עדיין לא ראיתם Master of None, תצפו קודם בה וגם הדירה שם יותר יפה.





*כל התמונות הן צילומי מסך מתוך הסדרה עצמה (קשה לפספס את זה אני מניחה...:))

יום ראשון, 27 בנובמבר 2016

פינה חודשית: ספר, סרט וסדרה שאהבתי

לפני שאני מתחילה - תהייה: פינה יכולה להיות סוג התוכן היחיד שקיים? אני תוהה, כי המטרה הייתה שהפינה של שלושת ה-ס'; סרט, ספר וסדרה שאהבתי, תהיה עוד פוסט מני רבים ולא הפוסט היחידי, מן הסתם... אבל אתן יודעות מה אומרים: את מתכננת תכניות ואלהים צוחק. בכל מקרה, כבר התחילו להצטבר אצלי המלצות שונות והגיע הזמן לשחרר אותן לאור. אני לא יודעת אם כל פינה תהיה בסימן של משהו, אבל כך קרה ולפינה הזו לא נותרה ברירה אלא להיות - פינה בסימן 'אבות ובנים'.

סרט//
שבוע ויום

סרט ישראלי (בבימויו של אסף פולונסקי) שובה לב ולא שגרתי על אב וגם אם, אבל בעיקר אב שמתאבל על בנו שנפטר ממחלת הסרטן. שי אביבי הוא האבא והוא משחק נפלא! תוך כדי ההתמודדות שלו עם האובדן, הוא לוקח מהמגירה של בנו בבית החולים גראס רפואי, אבל אין לו מושג איך עושים את זה.. למזלו, הבן של השכנים הוא סטלן מדופלם וחובב אייר גיטאר שמגולם על ידי תומר קאפון הנשמה (בעצם, ככה בכלל התוודעתי אליו ועכשיו אני הרוסה עליו בתאג"ד, אבל אני סוטה, מהנושא, כלומר...) שמכין לו ומעשן איתו ג'וינטים, רובץ לצידו וגם יוצא איתו למסע מרגש ואף משעשע... סרט שהזכיר לי למה אני אוהבת סרטים ישראלים.

סדרה//
ריי דונובן


תקופה ארוכה סירבתי לראות את "ריי דונובן" כי יש לי קטע כזה שאני לא רואה סדרות שסובבות סביב גברים לרוב ושבטריילרים ובכל התמונות רואים רק את הגבר//הגברים במרכז. למשל, מאותה הסיבה בדיוק אני מחרימה את SUITS (אני מניחה שאני לא צריכה לפרט למה...). מה לעשות, נולדתי אישה (אבוי) ובקטע מוזר כזה אני מזדהה יותר עם סדרות נשיות או לפחות כאלה שלא מדירות נשים לגמרי. אבל כך רצה הגורל והאהבה שלי לדרמות משפחתיות גברה על האנטי שלי לסדרות-סובבות-גברים ומזל שכך. כי חוץ מזה שריי הוא נשמה, יש לא מעט דמויות נשיות חזקות ומדהימות בסדרה הזו. ובעיקר כאמור, הדרמה המשפחתית פשוט סוחפת ומרתקת. רי הוא בנו של מיקי דונובן, פושע בוסטוני ממוצא אירי שהורס כל דבר שהוא נוגע בו ובגלל זה ריי ממש מעדיף שהם לא יהיו בקשר, אבל מיקי פשוט לא משחרר. אי אפשר שלא להתאהב בגברברים האיריים הקשוחים ובמערכות היחסים הסבוכות שלהם והפסקול של הסדרה פשוט מושלם, כשבכל סוף פרק מתנגן שיר מוצלח כזה או אחר. אין ספק בכלל שכש-Algiers התנגן בסדרה נשביתי סופית.

ספר//
בנדיט




בנדיט הוא ספר הביכורים הנפלא של איתמר אורלב ובתור מישהי שלא מאוד חובבת ספרות ישראלית, יש סיכוי טוב מאוד שהספר הזה שינה את התמונה הזו. בנדיט הוא סוג של הגרסה הפולנית ל"ריי דונובן" - טאדק הבן מתכחש לסטפן, אביו שהיה בנדיט לא קטן ולא בדיוק עמד לצד משפחתו. בעת משבר משפחתי משל עצמו, טאדק מחליט לצאת למסע לא פשוט בכלל ולהתאחד עם אביו הבעייתי אחרי שנים רבות-רבות של נתק. בכיתי, צחקתי והזדהיתי המון. כן. גם עם דמות גברית. גם זה קורה לפעמים. 

יום חמישי, 15 בספטמבר 2016

דברים שאני רוצה

הרבה זמן לא כתבתי פוסט על דברים חומריים שאני רוצה, אבל זה ממש לא אומר שאני לא רוצה כי אני כן. ובכלל אני צריכה להצדיק גם את חלק "הלייפסטייל" של הבלוג ואת זה שהוא התחיל את דרכו בכלל בתור בלוג אופנה.

פעם הייתי כותבת על פתקים דברים שאני רוצה ולאט לאט הייתי רוכשת אותם. היום אני כבר לא ממש עושה את זה ואז אמרתי לעצמי: "היי-יש לך בלוג! הוא רק מחכה שתמלאי אותו ברשימות ואימג'ים על דברים שאת רוצה". אז הנני כאן.

בפוסט האחרון ציינתי שממש רציתי ללבוש בקיץ הזה שמלות מתנפנפות עם הדפסים שמחים (בעיקר הדפס נקודות כמובן) ושלא מצאתי שום דבר שאהבתי. זה לא אומר שלא פינטזתי עליהן והרכבתי איתן אאוטפיטים שלמים בראש, לפעמים גם ראיתי אותן ברשת אבל שם זה נגמר, קשר עין שלא התפתח לשום דבר מעבר. 

כמו עם השמלה הזו למשל,

Black Flower spot wrap dress

מצאתי אותה באתר בריטי שלא הכרתי קודם לכן (והוא בטח ממש מוכר..:/). ממה שהבנתי הם עושים משלוחים לישראל וגם המחירים ממש אחלה (אפילו זולים בקטע מחשיד). אני לא יודעת למה לא רכשתי אותה עדיין אבל מקווה שזה יקרה בקרוב...

וגם זו יפה, 

פתאום אני חושבת על זה שלמרות שדיברתי על הדפסים שמחים, בסוף אני מוצאת את עצמי נמשכת לשמלות עם רקע שחור. יש בשמלות האלה משהו ניינטיזי שאני אוהבת, כמו הפרחים החמודים האלו שמזכירים לי שמלות סרפן שלבשתי כשהייתי בת 8. בכלל, האתר הזה נוטף סטייל בריטי - פרחי כזה לא מתאמץ שהצליח לשבות את ליבי. כבר אמרתי אבל שאנחנו רק בשלב החלפות המבטים? אולי בקרוב זה גם יתפתח לרומן של ממש... נחיה ונראה.

עוד משהו שמצאתי את עצמי חושקת בו זה כפכפי בירקנשטוק. הדגם הספציפי הזה:

http://www.birkenstock.com/
אין לי מושג אם הם קיימים בארץ, למרות שנראה לי שלא וגם לא התעמקתי יותר מדי בענייני המשלוחים, אבל רצון זה משהו אחד וביצוע זה משהו אחר ...

עכשיו בואו נדבר על מצעים. יש לי רצון למצעים ספציפיים שאני פשוט לא מצליחה לאתר (האמת היא שגם במקרה הזה לא חיפשתי באדיקות רבה ועדיין...) מדובר במצעים בצבע שמנת עם פסים בצבע אדום דהוי כזה (משהו בין ורוד עתיק לאדום). 

משהו בסגנון הזה,

http://www.purelivingcollection.com/red-and-cream-stripe-duvet-cover.html
כמובן שלא סטי כמו כאן, אבל הצבע והפסים זה ממש הכיוון. זהו. הדברים האלה פחות או יותר מסכמים את הרצונות שלי, לפחות את הדחופים מביניהם כי כל השאר סובלים דיחוי.

*אשמח לתובנות והשגות איפה משיגים.

לסיום, רציתי לעדכן שהחלטתי להעלות טור חודשי על סדרה, סרט וספר שאהבתי - שלושת הס' ;) בגדול אני פשוט אקשקש עליהם ואצדיק גם את חלק התרבות של הבלוג בתקווה. וזה גם יבטיח את זה שאני אבקר פה לפחות פעם בחודש;) 

יום שלישי, 30 באוגוסט 2016

תמונות ותובנות מהתקופה האחרונה

עברו קצת יותר מחודשיים מאז הפעם האחרונה שכתבתי בבלוג ובזמן הזה הספקתי לעשות ולחשוב הרבה דברים שלא יצא לי להעלות על הכתב. בדרך כלל אני אוהבת לכתוב רק אם יש לי רעיון או נושא ספציפי ואם אין לי, אז אני מעדיפה שלא לכתוב בכלל וכך יוצא שיכולים לעבור חודשיים ואפילו יותר ללא נוכחות בבלוג. כמובן שהעובדה שזו הייתה תקופה די עמוסה עבורי לא מועילה, אבל אז אמרתי פאק-איט, אני אכתוב בכל מקרה, כי בא לי. וייצא מה שייצא.


שאריות מסן פרנסיסקו, מזג אוויר טוב ושיער קצת יותר ארוך.

***

אני בן אדם שמקדיש המון מחשבה לדברים, כל כך הרבה מחשבה שלפעמים זה מעצבן (בעיקר את הסובבים אותי שצריכים להקשיב לי משמיעה את מחשבותיי בקול) כי לא תמיד זו מחשבה מהסוג הטוב, לפעמים זה על דברים ממש שוליים ומינוריים שלהקדיש להם מחשבה יותר מדקה ייחשב עבור אנשים נורמליים כבזבוז זמן משווע, אבל עבורי זה ממש ספורט.

למשל, לפני שפתחתי את הבלוג ובמהלך הכמעט שנתיים שהוא כאן, חשבתי עליו הרבה (על הבלוג, כן?). על מה המשמעות שלו עבורי? זה בלוג אופנה? זה בלוג תרבות? למה אני בכלל עושה את זה? להצטלם? לא להצטלם? למה בלוגריות אחרות עושות את זה? ולמה לא כולם עושים את זה? זה מתאים רק לאנשים שאוהבים לכתוב? זה מתאים לאנשים עם חיים מעניינים? זה מתאים לאנשים שפשוט חייבים לתעד הכל? לא תמיד הצלחתי לשייך את עצמי לאף אחת מההגדרות האלו וגם לא תמיד היו לי תשובות. אני שומעת הרבה שלכתוב בבלוג פשוט צריך להיות כיף, ובכלל כל הדברים האלו שאני מקדישה להם יותר מדי מחשבה צריכים להיות פשוט כייפים ולא צריך להתקע עליהם כל כך. אבל כפי שכבר הבהרתי, אני מהנתקעות. 


ואם כבר להתקע, אז שיהיה מול נוף כזה

***

הבלוג מתבסס הרבה על האהבה שלי לסדרות טלוויזיה ולאחרונה לא יצא לי לראות סדרות איכות שגרמו לי לחשוב על דברים מעניינים, במקום זה אני שורפת תאים במוח עם סדרות טראשיות למדי שאני אפילו לא רוצה לציין את שמותיהן כאן מחמת הבושה. במקביל התחלתי עבודה חדשה ובעבודה הזו אני מוקפת בספרים. להיות כל הזמן סביב ספרים גורם לי לרצות לעשות בינג' ספרותי, לחזור הביתה מהעבודה ובמקום ללחוץ על פליי בנטפליקס, אז לפתוח איזה ספר ולקרוא פרק אחר פרק ואחר כך להמשיך לספר הבא. אני מאמינה שהרוב יסכימו איתי שבינג' ספרותי זה הרבה יותר קשה, כי זה דורש מאיתנו להיות חזקים ולא להכנע להפרעות הקשב והריכוז (שאצלי הן התפתחו, למרבה האירוניה, בסביבות גיל 28). אז כן, בא לי לקרוא יותר ספרים. וגם בא לי לכתוב ספר. ואפילו יש לי רעיון.


בינתיים אני קוראת ספרים של אחרים ו"חווית משתמש" של נועה סוזנה מורג ממש מעולה.

***

החום הגדול הולך להשאר במחוזותינו בתקופה הקרובה, אבל יולי-אוגוסט-החודשים הרשמיים של הקיץ עומדים להסתיים ואני לא מרגישה שמימשתי את עצמי אפנתית בקיץ הזה. מה שהכי רציתי זה ללבוש שמלות קלילות ומתנפנפות עם הדפסים שמחים, כמו גם-שמלות שחורות ושיפוניות עם נקודות לבנות, אבל לצערי לא הצלחתי למצוא משהו בסגנון שאהבתי...

בינתיים זה מה שאני לובשת.
והתובנה הסופית להיום שהיא גם סוג של איחול לעצמי: אולי ספטמבר יביא איתו שמלות מתנפנפות ועוד כמה פוסטים על כלום. כי זה גם נחמד ולא תמיד חייבים לחשוב כל כך הרבה. 

יום רביעי, 15 ביוני 2016

מי צריכה קניות כשיש שקיעות

בשנתיים האחרונות אני מרגישה שבכל מה שקשור לשופינג ממש התקלקלתי, אני מסתובבת בחנויות חסרת סבלנות והשראה וכמעט כלום לא נראה לי יפה, מעניין או מיוחד ובסוף אני יוצאת בידיים ריקות. אולי לאלו מביניכן שמכורות לקניות וחשבון הבנק שלכן נראה בהתאם, זה נשמע כמו פנטזיה רטובה, אבל אל תמהרו לרצות לרצוח אותי, כי גם לסינדרום שלי יש חסרונות-פשוט נגמרו לי הבגדים:(

ואז הגעתי לארה"ב. אחח ארה"ב, ממלכת השופינג הבלתי מעורערת. בפעמיים הקודמות שהייתי בארה"ב, חזרתי ממנה עם מזוודות שלמות של בגדים ופזרתי ססמאות לאוויר כמו: "אל תקנו בגדים לעולם, חכו שתגיעו לארה"ב...". חייבת להודות שבתור נערה בת 16 (בפעם הראשונה) ומשוחררת טרייה (בפעם השנייה) עם תקציב מוגבל מאוד, מרשלס ומייסיס היו קהל היעד שלי והכי קל לצאת מהן עם מזוודות מפוצצות כי באמת שזול שם והמחשבה שכל הטוב הזה יכול להיות שלך פשוט לא הותירה לי ברירה. עם הזכרונות המתוקים האלו יצאתי אל המסע, כשהפעם בוטיקים יחודיים וחנויות יד שנייה מגניבות היו על הכוונת שלי. to cut a long story short - זה לא קרה. קניתי כמה פריטים בודדים (ושווים! אבל עדיין בודדים), אבל שוב גם כאן בדומה לארץ, לא הרגשתי את חדוות השופינג שהייתה לי בפעמים הקודמות.

אפילו הענקתי לתופעה שם: "סינדרום המינימליזם בעל כורחי"- זה מה שיש ועם זה ננצח. למזלי, הסתובבתי בערים הכי יפות בעולם שמציעות כל כך הרבה מעבר לקניות ועל אף החוויה האורבנית הקלאסית, נהניתי בעיקר מהטבע העירוני שלא קיים בעוצמות כאלה במקומות אחרים: האיים שהמים מפרידים בינם לבין העיר, שקיעות שמבליחות בין גורדי השחקים ושחפים! מלא שחפים!

בסן פרנסיסקו עלינו על מעבורת לכלא אלקטרז ובתוך חמש דקות היינו על אי מהמם שעליו נמצא הכלא הכי מפורסם בעולם. 




סן פרנסיסקו מבעד לחלון בכלא




מלא שחפים!


ציפורים מוזרות שמדברות בחייזרית (סיפרו לנו שג'ורג' לוקאס הקליט את הקולות שלהם לסטארוורז) 

video

ועוד קצת שחפים!

 ואווזים!


בטורונטו לקחנו את המעבורת לאיים שנראים ממש כמו גן עדן אבוד עם פארקים ענקיים, חופי ים עם חול לבן ואפילו גרה שם קהילה של אנשים ממש ברי מזל וכל זה במרחק של 5 דקות מהעיר...

כן, היה קר!













גם הברווזים נהנים מהנוף





מתי אני עוברת לגור שם...?





ובניו יורק ראיתי את השקיעות הכי יפות בעולם. כן, זה קצת מוזר להגיד שבניו יורק יש את השקיעות הכי יפות בעולם ולא בתאילנד או בקריביים... אבל אולי זה דווקא בגלל הניגודיות הכל כך חזקה בין העיר והטבע והצורה שבה האור של השקיעה משתקף על הבניינים ומבליח בין הגשרים.










חייבת לחזור שוב בקרוב!