יום חמישי, 26 באפריל 2018

A new version of me - גרסת האימהות

מדי שנה (עם דילוג קל על שנה שעברה), אני מעלה בבלוג פוסט יומולדת שכותרתו A new version of me, בהשראת שיר הנושא מתוך ה(!)סדרה, פליסיטי. מוזמנות לכאן ולכאן, והשנה, אני בטוח לא יכולה להתעלם מהגרסה החדשה שהפכתי אליה. מרגע הולדתה של נעמי המתוקה שלנו, בין בליל ההורמונים, חוסר שעות השינה והכאוס הכללי, פתאום מלא אסימונים החלו ליפול ודברים הסתדרו במקומם, אז החלטתי לרשום אותם כדי לא לשכוח, כי טפשת פוסט לידה וזה...:

לא לשפוט, כן לוותר ולהבין

להפוך לאימא זה בעצם פתאום להבין את כל האימהות באשר הן, כן, כולל את אימא שלך עצמך; להבין את ההקרבות שהיא עשתה בשבילך, את הקשיים והאתגרים שעמדו בפניה, את הטעויות שכנראה עשתה, ואת זה שהיא לא מושלמת...כי עכשיו את נמצאת בנעליים שלה וגם את תעשי טעויות ותהיי לא מושלמת. אז גם כשהיא אומרת "אל תחזיקי יותר מדי על הידיים כדי שלא תתרגל", את לא חופרת לה כמה שהיא מיושנת והזויה, כי דקה אחרי זה היא מספרת לך שהיא כל היום החזיקה אותך על הידיים רק כדי שלא תבכי ושיהיה לך נעים וחמים. היא פשוט יודעת כמה קשה ומעייף זה יכול להיות ובגלל שאת הבת שלה, היא דואגת לך ומנסה להקל עלייך, וגם את בדיוק כמוה רק מנסה להקל על הבת שלך.


להפוך לאימא זה גם להבין את חברותיך האימהות בהווה והאימהות בעתיד ושכל אחת היא קצת אחרת, ועושה דברים שונה ממך. זה המקום לתת להן להיות האימהות שהן רוצות וצריכות להיות ולא לנאום על איך את עושה דברים, כי גם אם יש לך נסיון של חצי שנה או שנתיים או עשרים, כולנו באותו המסלול של ניסוי וטעייה. אפשר להקשיב ולתת עצה באהבה, אבל לא לחשוב שאת עושה משהו טוב יותר בהכרח, כי הרי ברור שמחר הכל יכול להשתנות. כולנו פשוט משתדלות לעשות את המיטב.


פרופורציות, חמודה

פעם הייתי נעלבת הרבה ומתרגשת מכל דבר - ממה שאמרו לי, ממה שעשו לי וממה שחשבתי שאמרו לי או עשו לי. להפוך לאימא זה בעצם אומר שאין לך זמן וכוח לזה יותר, יש לך דברים יותר חשובים להתעסק בהם, כמו להחליף חיתולים, לעשות פרצופים מפגרים ולהרדים. אבל ברצינות, איכשהו אני מצליחה שלא לייחס חשיבות יתרה לאמירות ודיעות מסוימות ומרגישה אותן פשוט חולפות מעליי. פרופורציות. מילה קסומה שמלווה אותי עכשיו לכל מקום. 


לאפשר לעצמי (ולאחרים) מרחב לקשיים ולטעויות 

להפוך לאימא זה בעצם להבין שלהיות אימא זה קשה, כן, בין רגעי האושר והשמחה הגדולים יש גם הרבה קושי. ההריון, הלידה וההורות עצמה טומנים בחובם המוווון אתגרים. אם פעם חשבתי והרגשתי שאני תמיד צריכה להעמיד פנים שהכל בסדר, גם כשלא כך היה המצב, היום אני מרשה לעצמי להשבר ולטעות ולשתף, כי בעיקר אני יודעת שכולם חווים רגעים ותקופות קשות ובעצם זה שאני מאפשרת לעצמי, אני מצליחה גם לאפשר לאחרים את המרחב שהם צריכים.


פעם את למטה, פעם את למעלה

פעם הסתכלתי בעיקר על מה שלאחרים יש ולי אין. כשאת הופכת לאימא, את מקבלת מתנה ענקית, וקשה לך שלא לראות את מה שיש לך. כולנו מחפשים להגשים את עצמנו, אם זה בקריירה שלנו, או בחיים האישיים ולחלק מאיתנו חלק מהדברים מגיעים בקלות ולאחרים לא וחוזר חלילה. היום אני מבינה שאף אחד לא נמצא רק למעלה או רק למטה, אלא שאנחנו נעים על הציר הזה הלוך ושוב במשך כל חיינו ושלכן שווה להעריך את תקופות 'הלמעלה' ולחמול על עצמנו בתקופות 'הלמטה'.

יום שלישי, 13 במרץ 2018

ג'יין הבתולה//הסדרה המושלמת לבינג' של חופשת לידה

אז למרות שצפיתי (עדיין צופה) כבר בכל הסדרה בזמן אמת (בערך מהרגע שהיא החלה להיות משודרת), חזרתי לצפות בה בחופשת הלידה שלי שמתרחשת ברגעים אלו ממש, והפעם בפורמט בינג'. מעבר לכך שבעייני זו אחת הסדרות הטובות בטלוויזיה כיום (אסביר מיד למה), אני שמחה גם להכריז שזו הסדרה האולטימטיבית לצפייה מהסוג המרתוני-בולמוסי לאימהות הרצוצות שבינינו "שנחות" להן בחופשת הלידה. וזה למה? כי ובכן ג'יין הבתולה (!) במהלך מה שהיתה אמורה להיות בדיקה גניקולוגית שגרתית לגמרי נכנסת להריון בטעות באמצעות הפרייה מלאכותית שהייתה בכלל מיועדת לפטרה אשתו של רפאל שלג'יין פעם היה קראש עליו. כבר מבולבלות? יופי, זו בדיוק המטרה. 

'גיין הבתולה' היא מעין סאטירה על ז'אנר הטלנובלות המרכז-דרום-אמריקאיות, אבל במקום לגלוג מתנשא שמבטל את הז'אנר, הסדרה חוגגת את הז'אנר ומאפשרת לנו כצופים וצופות להנות ממנה מבלי לחוש מבוכה או "פדיחה" בגלל שאנחנו צופות בטלנובלה. היא עושה זאת באמצעות קאסט מדהים של שחקנים, דיאלוגים שנונים ומשעשעים, דמות ראשית מצוינת (ג'ינה רודריגז התותחית) והתעסקות בנושאים כמו הריון ולידה, אהבה וזוגיות ומערכות יחסים באופן כללי בצורה שמעוררת אמפתיה, הזדהות והתרגשות כנה מבלי שכאמור נחוש את אפקט "הפדיחה".

מתוך האינסטוש שלי


זו הייתה חוויה מאוד כיפית ושונה לראות את הסדרה שוב ברצף במהלך חופשת הלידה שלי (שעדיין בעיצומה) כי חוץ מהשלב של ההריון שגם נחמד להזכר בו דרכה, עוברים את שלב פוסט ההריון ביחד עם ג'יין המלכה ועם ההתמודדויות הכי אמיתיות: לילות וימים חסרי שינה, קשיי הנקה, חולצות מוכתמות מפליטות ודליפות חלב, מראה כללי לא משהו (בלשון המעטה) ודאגה אינסופית לגור האדם חסר האונים שזה עתה הגיח לעולם. הסדרה מטפלת בעדינות ובחוכמה בנושאים כמו דיכאון אחר לידה, ההשוואה האינסופית לאימהות ותינוקות אחרים, החזרה לעבודה והשאיפה לשלב אימהות עם מימוש עצמי וכמובן עודף המידע והעובדות האלטרנטיביות בנוגע ל-איך ללדת ולגדל תינוקות: דולה? מנשא? הנקה בלעדית? 

GIPHY





מצאתי את עצמי כל כך מזדהה עם ג'יין בזה שמצד אחד היא רוצה לדעת הכל ולעשות הכל "נכון", אבל לצד זה בוחרת במה שמתאים לה ולא במה שלכאורה "חובה" לעשות. כמו למשל, במקום לקחת דולה, היא מחליטה שבחדר הלידה יהיו לצידה אימא שלה וסבתא שלה שתמיד עושות הכל ביחד. החלטה שמאוד ריגשה אותי, כי גם אני העדפתי שאימא שלי תהיה איתי בחדר הלידה (לצד בנזוגי כמובן), כי למרות זה שלפעמים אימא "מציקה" ו"לא מבינה" ודולה היא "מכילה" ו"תומכת", בסופו של דבר, זו הייתה חוויה אותנטית ומרגשת (ורחוק ממושלמת, ממש כמו החיים עצמם) עם תחושה יפה של המשכיות הדורות ועוצמה נשית (בכל זאת נולדה לי בת - יאיי גירל פאואר!). זו כמובן החלטה מאוד אינדיבידואלית וסובייקטיבית, אבל אני מאמינה שגם לאלו מכן שחווו חוויות אחרות/כן לקחו דולה, תוכלו למצוא קווים משיקים ולהזדהות ולהתרגש ביחד עם ג'יין.

"You want to continue to push yourself and be inventive," showrunner Jennie Snyder Urman tells THR, "and yet, make sure that you're still doing the things that make the show what it is."
https://www.hollywoodreporter.com/live-feed/jane-virgin-boss-season-2-831115
בנוסף, הסדרה מטפלת ברגישות בנושאים כמו הגירה לא חוקית לארה"ב (מאוד רלוונטי בעידן טראמפ), בפערי הדורות: סבתא שמרנית (אבל כל כך מגניבה), אימא מתירנית ונכדה שיצאה מעין שילוב. בסופו של דבר, בזכות כלללל אלו זו סדרה ביקורתית, פמיניסטית וכייפית לצפייה. עוד על הסדרה כתבה ממש יפה חן חדד (שכמעט תמיד צודקת) ב'הארץ'. 

שורה תחתונה: ממליצה בחום! תודו לי אחר כך.
דיסקליימר קטן: בנטפליקס יש רק שתי עונות נכון לעכשיו. את העונה השלישית והרביעית תאלצו להוריד.
**עדכון: העונה השלישית נחתה ממש עכשיו בנטפליקס!


יום חמישי, 18 בינואר 2018

רשימת צפייה נטפליקסית - חלק ב'

אי שם הבטחתי לפרסם חלק ב' להמלצות צפייה בנטפליקס וחשבתי שאתמקד בסרטים, אבל לצערי, הסרטים בנטפליקס דיי עולב ואני מתקשה למצוא מסה גדולה של סרטים (יותר משניים, שלושה) ששווה להמליץ עליהם. אז החלטתי ללכת על מיקס של כמה סדרות חדשות (וכמה שלא) שיצא לי לראות לאחרונה וכמה סרטים שבכל זאת שווים צפייה.

סדרות
חוץ מדרמה מופתית אחת, כל הסדרות שאהבתי לאחרונה בנטפליקס היו יותר בווייב הקליל, דרמות קומיות, כשכל פרק הוא בערך חצי שעה:

//The end of the F***ING world


טוב, אפצח בהצהרה דרמטית שאין חזור ממנה - מדובר בסדרה מושלמת, ממש ממתק טלוויזיוני! כשקראתי את התקציר של נטפליקס, חשבתי לעצמי, 'אוף עוד סדרה יומרנית, מתלהבת וחסרת נשמה מבית היוצר של המכונה המשומנת שנקראת נטפליקס', אבל לא היה לי מה לראות, אז החלטתי לתת לה צ'אנס בכל מקרה. ומאז כבר ראיתי אותה עוד פעם במלואה. מדובר בסדרה של 8 פרקים כשכל פרק הוא בן 20 דקות, כך שבסך הכל מדובר בצפיית בינג' מספקת מאוד של בערך כשעתיים וחצי. מצד אחד, זה פורמט בינג' מוצלח, ומצד שני אם זה היה סרט של אולי שעתיים נאמר, אין ספק שזה היה הופך לסרט קאלט. אוקיי, אז על מה הסדרה בעצם? אני הולכת לתאר אותה בהרבה יותר פאתוס אגב מהתיאור המעפן של נטפליקס, אז התכוננו: הסדרה מבוססת על רומן גרפי ומביאה לנו את סיפורם של שני בני נוער בריטים אבודים ומבולבלים שמוצאים זה את זו וביחד יוצאים למסע התבגרות מצחיק, מרגש ומטורף שיחשוף אותם (ואותנו) בפני תובנות ואמיתות על חייהם, שלבסוף מתחברות לסיפור אנושי, פשוט ומורכב בו זמנית (משהו שמהתיאור לדעתי פחות היה ברור ואולי זה לא בהכרח גרע מהחוויה, דווקא בגלל זה אלמנט ההפתעה התעצם, אז אולי נטפליקס בכוונה הנמיכו ציפיות;)). יש לי פינה חמה מאוד בלב לסדרות וסרטי רואד טריפ שמלווים באקשן והומור שחור, למשל אחד הסרטים האהובים עליי אם לא ה-זה A Life less ordinary של דני בויל (שמשום מה לא הרבה אנשים מכירים...) והמון דברים בסדרה הזו הזכירו לי אותו. אה ולא פחות חשוב - מלווה את הסדרה פסקול מ-ו-ש-ל-ם!!! 
כמה: עונה אחת. 


//LoveSick
עוד סדרה בריטית ממש מוצלחת, וכן בגדול כמו שמסגיר אותה השם שלה, זו סדרה על חולי אהבה. מדובר בחבורת חברים שכולם בה כבר יצאו ושכבו אחד עם השנייה, וכמובן כל זה מתובל באינספור אהבות נכזבות, אהבות בסתר ואהבות חד צדדיות. זו צפייה קלילה וחביבה מאוד שתשאיר אתכם עם חיוך בסוף כל פרק. יש בה משהו מקסים ופשוט ולא מתחכם ובעיניי זה ממש כיף, בעיקר בתקופה שהרבה סדרות מהסוג הזה ממש מנסות להיות מתוחכמות ומתוסבכות, מה שלבסוף הורס את החווייה ולא בהכרח תורם לאיכות הסדרה. 
כמה: שלוש עונות (בדיוק בתחילת ינואר הצטרפה העונה השלישית במלואה). 

//She's gotta have it

סדרה שמבוססת על סרט משנות ה-80 בעל אותו השם של הבמאי ספייק לי (שגם אפשר למצוא בנטפליקס). הסדרה עוקבת אחרי חייה של נולה דארלינג, אמנית פמיניסטית שמגדירה את עצמה גם דרך היותה אפרו-אמריקאית וחוקרת היבטים אלו באמנות שלה. היא מעין פרי ספיריט שמנהלת מערכות יחסים רומנטיות עם שלושה גברים במקביל. הסדרה מתרחשת בניו יורק ובעיקר בברוקלין וכידוע סדרות ניו יורק בייסד הן אהובות עליי במיוחד. יש בסדרה המון אקספרימנטליות מגניבה (טוב, ספייק לי) ולכן היא ממש מחדשת ובעיקר מרעננת. גם החקירה של ההיבט המגדרי והגזעי מרתקת ומביאה איתה דילמות ונקודות מבט חדשות שאני מאמינה שטרם נצפו על המסך בכזו רמה, למשל: התעסקות ואפשר לומר גם אי-התעסקות בגוף הנשי השחור וכפירה בתוויות וכינויים בסגנון של ה"השתכנזת!" שלנו. שורה תחתונה, אני מאוד אהבתי את הסדרה הזו ואם אתן מתגעגעות לגירלז, יש מצב שאפשר להכריז עליה כתשובה השחורה לGIRLS. 
כמה: עונה אחת.

עוד שתי סדרות קומיות חביבות שמתאימות לצפייה קלילה:
//The Good Place
האמת שלקח לי קצת זמן להכנס אליה, אבל היא התגלתה כחמודה מאוד ובהחלט מעבירה את הזמן בטוב. קריסטן בל ההורסת מתה ומגיעה לגן עדן. בטעות. ומשם הכל מתחיל להסתבך. זו סדרה מלאה בצבע, ליטרלי, וגם טד דנסון החמוד שם. קיצר, שווה צפייה. 
כמה: עונה אחת בנטפליקס ועונה שנייה זמינה להורדה. 

// Don't Trust The B in APT 23
מהיותר ישנות ברשימה. ג'סיקה ג'ונס בתפקיד שהרבה יותר כיף לראות אותה בו בתור הביץ' היפה שכולם אוהבים לשנוא. תכל'ס, פשוט סדרה כייפית ומשעשעת, גם במקרה הזה לוקח קצת זמן להתניע ולהכנס אליה, אבל היא אחלה. וגם מתרחשת בניו יורק, שכאמור we like:) אה וכן, גם אני אזכיר את העובדה החרושה שג'יימס ואן דר ביק משחק שם את עצמו. 
כמה: 2 עונות וזהו. 

ולקינוח:
//MindHunter

התותח הכבד ברשימה. בדיוק ההפך מכל מה שקליל. סדרה מצויינת ומרתקת שמביאה לנו את תחילתו של עיסוק הפרופיילינג באף בי איי, דרך ראיונות שמבוססים על ראיונות אמיתיים שנעשו עם רוצחים סדרתיים אמיתיים. מה יש בה: דיאלוגים שנונים, דמויות כובשות ומערכות יחסים מסקרנות, וכמובן עיסוק בפמיניזם ובמתח בין נשים לגברים על בסיס ההנחה שכל הרוצחים כמובן שונאים ורוצחים נשים בגלל שאימא שלהם דפקה אותם.
כמה: עונה מצויינת אחת. בינתיים. 


סרטים
אז כאמור, ספריית הסרטים של נטפליקס ישראל היא לא משהו בלשון המעטה (כשהייתי בארה"ב התרשמתי יותר מאיכויותיה) ובתחום הקומדיות/דרמות אני כמעט אף פעם לא מוצאת את עצמי, אין המון סרטים חדשים ואלו שכן פשוט לא מספיק טובים בעיניי. מה שכן, בתחום הקלאסיקות/הקאלט, האינדי והדוקו יש כמה יציאות טובות פה ושם:

//Joan Didion: The Center Will Not Hold

דוקו מעניין על סופרת ועיתונאית שאני מודה שלא הכרתי קודם לכן. גו'אן דידיון היא דמות מרתקת, אחת כזו ששותה פחית קולה כשהיא מתעוררת בבוקר ולא מבינה מה ההתהלבות הגדולה מקפה. עיתונאית שעבדה גם בווג וגם סקרה מלחמות ונושאים כמו זכויות אדם שעליהם היא גם כתבה ספרים שזכו בפרסים. סיפור חייה מאוד עניין אותי והיו לה חיים מאוד לא פשוטים. היה מאוד מסקרן בעיקר להחשף על הדרך לתצלומים וסרטונים משנות ה-70 שמלאים בהמון שיק אלגנטי ומינימליסטי ולגמרי עושים חשק לעבור לגור בתוכם.

//The SQUID and the WHALE

נוח באומבך ממש לא עקבי אצלי, לפעמים אני ממש אוהבת את הסרטים שלו ולפעמים אני פחות מתחברת. הסרט הזה שהוא שיתוף פעולה שלו עם ווס אנדרסון מככב ברשימת האהובים, והרבה בזכות האסתטיקה והסיגנצ'ר מארק של אנדרסון שמרוח בכל מקום. הסרט מגולל את סיפור חייה של משפחה ניו יורקית בוהמית מאוד, וכיאה לכאלה הם מאוד אקסצנטריים, אבל בלי להמאיס את עצמם. יש משהו מאוד חביב בכל הדמויות ובדיאלוגים ביניהם וסיפור ההתבגרות של האחים מועבר בצורה רגישה ומלאת התחשבות. שורה תחתונה, מן סרט חמוץ מתוק כזה על משפחה, זוגיות, הורות והתבגרות. שווה. 

//Sleepless in Seattle
אני מניחה שבמקרה הזה יש פחות צורך לתאר במה מדובר. סרט שטוב לשמור לערב של דייט זוגי, דייט אישי או דייט עם בן וג'רי:) כיף שיש אותו בנטפליקס אין ספק.

יום רביעי, 27 בספטמבר 2017

ספר, סרט וסדרה שאהבתי בסימן שנתיים בגבעתיים

"לפעמים, בחלומות, הנופים מתערבבים ובמקום שיש בדרך כלל גן ציבורי או מינימרקט שכונתי אפשר לראות מבעד לסדקים הר מושלג באור של שמש אחרת, חיוורת. כשחזרתי מהקווקז יכולתי מדי פעם, בהבזק, לראות פתאום בגבעות רמת גן-גבעתיים רמז להרים הגבוהים ההם..."

פתאום קלטתי שלפני שנתייים וקצת עברנו לגור בגבעתיים.
המעבר מתל אביב לגבעתיים בתור זוג נשוי סימל עבורי את המעבר מנערות לבגרות על כל המשתמע מכך, ובהתחלה אני חייבת להודות שלא היה לי פשוט בכלל; ההבנה שבעצם עכשיו אני חיה חיים של ילדה גדולה נחתה עליי ביום בהיר אחד, אבל לעבד אותה כמה שצריך לקח לי הרבה יותר מיום אחד. בסופו של דבר, אחרי שעברו הרבה מים בנהר, היום גבעתיים ואני זה סיפור אהבה. זה הבית. טוב נו, לפחות לבינתיים. אני מוצאת את עצמי מתנחמת בשכונתיות שהיא מציעה; קונה פרחים בחנות ליד הבית לסוף השבוע, מתרגלת יוגה בסטודיו השכונתי, מוסרת בגדים לתיקון אצל החייט, שותה בירה בפאב השכונתי, שותה שייק בדוכן מיצים הטבעוני וההיפסטרי (שעכשיו פותח סניף גם בתל אביב) ולפנות ערב הולכת לראות את הנוף העירוני והשקיעות הכי יפות שיש בגבעת קוזלובסקי ליד מצפה הכוכבים המפורסם.


כשהייתי נערה גרתי עם המשפחה ברמת גן, השכנה האפרורית וחסרת הייחוד של גבעתיים ולא ממש הכרתי אז את גבעתיים, רק שמעתי עליה שהיא עיר של זקנים (עדיין שומעת את זה וזו ממש הנפצה חסרת ביסוס), אבל ידעתי שאין סיכוי שהיא גרועה יותר מרמת גן והייתי מוצאת את עצמי מתלהבת ממנה כשהייתי נתקלת בה בכל מיני מקומות (כן, אני מתכוונת לסדרות וסרטים, ספרים ושירים).

המקום הראשון היה אי שם בשנות ה-2000 המוקדמות בסדרה הישראלית האהובה עליי שבתות וחגים, שבכלל התרחשה בתל אביב, אבל אני זוכרת שמשום מה הנוף הגבעתיימי חזר הרבה בסדרה, המצפה ורחובות העיר ותמיד חשבתי אם האנשים המגניבים האלו מסתובבים בה, אז כנראה שהיא שווה משהו וכמובן שאהבתי הכל בדניאלה המגניבה (רומי אבולעפיה); השם, הבגדים, הסטייל והנונשלנטיות מעוררת הקנאה.


המקום השני הוא הספר של אהוד בנאי זוכר כמעט הכל שציטטתי ממנו בתחילת הפוסט. אהוד גר תקופה ארוכה בגבעתיים מאז היותו ילד והוא כותב על העיר ובכלל על גוש דן כפי שהיא הייתה פעם, על הסיבובים בשכונות ובפרדסים ובדיונות שהיוו חלק משמעותי מהעיר, לפני שבנו את בנייני הענק ששינו את פני הנוף לגמרי. המבט הנוגה והנוסטלגי, השיטוטים והתיאור של החלומות, ספק הזיות שלו על הבית, נגעו לליבי וגרמו לי לרצות להכיר את העיר ובכלל להמשיך ולחלום כמו אהוד, על הבית, מי או מה שהוא לא יהיה (אתוודה שבדרך כלל יש בו מקווה מים כלשהו בקרבת מקום).


רוב חיי הייתי נטולת בית קבע. בניגוד לרבים מחבריי הטובים שנולדו וגרו באותו הבית כל חייהם, אני כל הזמן עברתי בתים. רק במהלך ילדותי ונערותי עברתי ממדינה אחת לאחרת, מעיר אחת לשנייה ושוב בחזרה לעיר הראשונה, החלפתי (כלומר הוריי, הנוודים הנצחיים, סתם זה לא כזה רומנטי כמו שזה נשמע, מדובר יותר באילוצים מאשר מכל דבר אחר) חמש דירות (!) כשהמקסימום היה שש שנים במקום אחד. אף פעם לא הקדשתי לזה יותר מדי מחשבה, הייתי רק מתלוצצת על זה שאף פעם לא ממש היה לי בית ושאני ילדה עקורה, אבל כשעברתי לגבעתיים, אחרי שהתחתנתי ואחרי שסיימתי את הלימודים וכל ההרהורים צפו ועלו, פתאום הבנתי כמה שזה כן השפיע עליי וכמה שזה בנה את מי שאני היום.
ובעצם, כמה כבר חרוט בדיאנאיי שלי שבית זה לא משהו סופי וחתום בשבילי ויכול להיות שגם מדובר בחיפוש נצחי שאף פעם לא יסתיים...

https://m.aceshowbiz.com/webimages/still/away_we_go22.jpg
וכאן נכנס המקום השלישי והאחרון שפחות קשור לגבעתיים אבל מאוד מתקשר לתחושת הנוודות המתמדת והשאיפה למציאת בית קבע שכזה: הסרט Away we goסרט אינדי קטן וקסום משנת 2009 בבימויו של סם מנדס שהתאהבתי בו ובדמויות שלו ממבט ראשון (ותודה לאושרה פחימה שמש שהמליצה עליו:)). בסרט ורונה וברט מחליטים לצאת למסע בחיפוש אחר הבית הקבוע שלהם, זה שבו יוכלו לגדל את הבת שלהם שעתידה להיוולד (ורונה בהריון בחודש שישי עם בטן ענקית!). הבית שבו יהיו מסביבם חברים וקהילה והם מחפשים ומחפשים ומגיעים לכל מיני מקומות ופוגשים אנשים שפעם הכירו ושהיו חברים טובים שלהם פחות או יותר, אבל הם לא מרגישים בבית באף אחד מהמקומות האלו, עד שדווקא כשהם עוברים למוד הזוגי יותר ופחות מחפשים את הקהילה והמשפחתיות שהם מאמינים שחסרה להם, הם מוצאים את הבית שלהם בסצינה סופית מרגשת ביותר מול נוף שכל כך הרבה פעמים רואים בחלום.


יום שישי, 15 בספטמבר 2017

רשימת צפייה נטפליקסית: חלק א'-סדרות

לאחרונה אני מוצאת את עצמי מטרילה פידים של חברי פייסבוק עם המלצות לסדרות וסרטים בנטפליקס והחלטתי שלמרות שיש לא מעט פוסטי המלצות מהסוג הזה ברשת, גם אני רוצה אחד כזה. הרי כדאי שאני אעשה משהו עם כל המידע הדיי מיותר הזה שאגרתי לפני שאתפוצץ ויתחילו לדווח עליי לאלהי הפייסבוק. אחרי שתרפרפו על רשימת הצפייה שלי, בטח תחשבו אחד מתוך שני דברים:
1// וואו! יש לה המון זמן פנוי וממש מעט חיים, אם בכלל.
2// וואו! איזה כשרון מבוזבז, לא עדיף כבר לעבוד בזה ולפחות לקבל קצת כסף על כל שעות הבהייה האלו.
אז כנראה שזה יותר בכיוון האופציה הראשונה, אבל שיהיה. 

בגלל שאני מחוברת לנטפליקס בערך מהיום הראשון שהוכרז שהשירות זמין בישראל ועל כן הספקתי לראות כנראה סדר גודל של עשרות סדרות וסרטים, אני מאמינה שתמצאו את הרשימה שלי מועילה (וזה גם כיף לי, אז בכלל). אני אחלק אותה לפי ז'אנרים וסגנונות ויהיו גם אנטי-המלצות על דברים באמת פח אשפה שמשום מה ראיתי מההתחלה ועד הסוף והתעצבנתי לאורך כל הדרך (חיים, מישהו כבר שאל איפה הם?).
מתחילים!
** רק לפני הכל, שני דיסקליימרים קטנים:
- סדרות המקור של נטפליקס ברובן חסרות נשמה (חוץ מכמה בודדות שאכתוב עליהן כאן). כלומר, הן עשויות טוב, מבחינת צילום ועריכה וכו', אבל פשוט נוסחאתיות מדי ואפשר להריח את זה מקילומטרים, מה שלי באופן אישי מוריד ממש.
- חסרות עונות! סדרות שאינן הפקות מקור של נטפליקס לא מגיעות עם כל העונות שכבר שודרו, מה שמוביל בתום הבינג' לרוץ ולהוריד את העונות החסרות וחבל. זה אפילו קורה עם סדרות שכבר הסתיימו, אבל אם לא עברה לפחות שנה מאז ששודר הפרק האחרון, אנחנו עדיין לא זוכים לראות את העונה האחרונה בנטפליקס. באסוש רצינית.

// סדרות דרמה חובה //

הרומן - חייהם הבטוחים של זוג ניו יורקי בורגני וארבעת ילדיהם מתהפכים ומתערבלים כשהם יוצאים לחופשת הקיץ השנתית בהאמפטונס. אני יכולה להגיד בבטחון שאינו חף מדרמטיות שהסדרה הזו שינתה לי את החיים. יש משהו חמקמק בקסם שלה שקשה לתאר במילים, מעין פיוטיות ורוחניות שקיימות גם בצילום ובעריכה, וגם בסיפורים ובדרך ההתמודדות של הדמויות העגולות שכל הזמן גדלות ומתפתחות. גם נקודות המבט השונות שבונות את הסדרה ואיך כל אלו משפיעות על הדמויות הן מהמרעננות שנמצאות היום בסביבה. פשוט מצאתי את עצמי חושבת עליה ומתרגשת ממנה כמו שלא יצא לי להתרגש מסדרות אחרות. הזכרתי אותה בעבר בבלוג כאן.

Image result for the affair on netflix

ריי דונובן - עוקבת אחר סיפורם של האחים דונובן והאב הסורר שמשתחרר מהכלא שמספק לכולם אקשן נגד רצונם. למרות שאפפעם לא באמת ראיתי את הסופרנוס במלואה, אלא פרק פה, פרק שם, מתישהו בצעירותי (חייבת לבנג'ג' אותה במיידי), יש משהו בריי דונובן שגורם לי להגיד שהיא מזכירה את הסופרנוס, בעיקר בגלל הדרמה המשפחתית והדמות הגברית הראשית הטראגית שנאבקת בכולם ובעיקר בשדים של עצמה. היא עוצמתית, דרמטית, מרגשת ועשויה טוב וגם - הסיפורים של הדמויות מעניינים וסוחפים. ויש לה פסקול מעולה!

Image result for ray donovan on netflix
תמונה מכאן: https://www.whats-on-netflix.com/other/ray-donovan-netflix/

The Fall - רוצח סדרתי מסתובב חופשי ובניגוד לסדרות אחרות, אנחנו יודעים מי הוא מההתחלה, מה שמוסיף לקושי שלנו לשנוא אותו באופן מוחלט כי כשהוא לא רוצח סדרתי הוא אב ובעל למופת. סדרה קשה ומעוררת מחשבה, שנמצאת ברשימה הזו בעיקר בגלל המשחק המושלם של ג'יליאן אנדרסון שמגלמת את סטלה גיבסון הבלשית הפמיניסטית, דמות שאפשר לומר שלא נראתה בטלוויזיה עד כה. הדרך הנוקבת והרגישה שלה להציג את הדברים כפי שהם בלי לפחד ובלי לעורר אנטגוניזם היא מעוררת השראה. ציטוט אהוב:
 the basic human form is female. Maleness is... a kind of birth defect...

Image result for the fall netflix

עוד ברשימה הזו:
פני דרדפול, בייטס מוטל  - שתי סדרות שלא קיבלו את תשומת הלב הראויה וחבל כי הן מטרידות, עצובות וגם אומרות הרבה דברים יפים על אהבה, משפחה וחברות.
אליהן מתווספות (ולא נראה לי שאני צריכה להסביר למה): טופ אוף דה לייק, פארגו, מד מן והאנשים נגד אוג'יי סימפסון וגם Stranger Things. 


// סדרות קומדיה/רומנטיות חובה //

Master Of None - עזיז אנסארי מגלם את דב ומספר את הסיפור המוכר של בני העשרים, שלושים שמחפשים את עצמם בעיר הגדולה, אבל הוא עושה את זה בדרך כל כך משעשעת, מרעננת, אנושית וכנה שאי אפשר שלא להתאהב בו ובה. מה שכבש אותי בעיקר זו הדרך הרגישה שלו להראות את כל הצדדים ואת הפערים הבלתי נמנעים שיש בין בני דור ה-Y להוריהם, בעיקר את המתיחות ואי ההבנות שיש בן בני מהגרים להוריהם, והוא עושה זאת בחמלה ובהבנה שלרוב פוסחים עליהן בסדרות מהסוג הזה שמתמקדות יותר באיך לתקוף ולזלזל בהורים או בכל מי שלא 'בא למילניאלס בטוב'.
וגם יש לו את הדירה הכי יפה בטלוויזיה. כתבתי על זה פעם כאן. ובדומה לסדרה הבאה ברשימה, זו סדרת מקור של נטפליקס עם המון נשמה!

Image result for master of none netflix

LOVE - מגוללת את סיפור האהבה המגושם ועם זאת מלא החן של מיקי וגאס. סדרה שפשוט נועדה לצפיית בינג', בעיקר בגלל שכמעט כל תחילת פרק הוא המשכו של הפרק הקודם. גאס ומיקי נפגשים לראשונה במקום בלתי צפוי ולא מאוד סקסי ועל הבסיס הזה הקשר שלהם נבנה והופך להיות מציאותי עד כאב, מעורר הזדהות ומתכתב עם החיים שלנו כמו שהם בדרך כלל: קצת אפורים, מלאים בירידות ועליות ומלווים ברגעים קטנים וחמקמקים של אושר טהור. כתבתי עליה בעבר בבלוג כאן.

Image result for love netflix

ג'יין הבתולה - טוויסט פארודי על סדרות הטלנובלה שהיינו רואות עם סבתא שלנו כשהיינו קטנות. אני מודה שלפני שהתחלתי לצפות בה, חשבתי כמו רבים אחרים, לא בצדק, שזו סדרה טראשית שלא שווה התייחסות רצינית, אבל זה ממש לא נכון! זו סדרה מתוקה ומעניינת שמציגה בצניעות וקסם רבים, דמות מילניאלית שלא חייבת לגור בניו יורק או אל איי כדי לשרוד בעולם הנורא הזה, אלא בכלל חיה עם אימא שלה וסבתא שלה (!) בבית קטן בפאתי מיאמי ולמרבה הפלא ואולי דווקא בגלל זה, אבודה קצת פחות מרובנו ומצליחה להגשים את חלומותיה, או לפחות לא חוטפת התמוטטות עצבים בזו אחר זו בזמן שהיא מנסה.

Image result for jane the virgin netflix
תמונה מכאן: https://www.whats-on-netflix.com/other/when-will-season-2-of-jane-the-virgin-come-to-netflix/

עוד ברשימה הזו:
קימי שמידט, ברוקלין ניין ניין, לאבסיק. 


// גילטיפלז'ר כיפי //
גוסיפגירל, שקרניות קטנות, ריברדייל. 
לפני כשבועיים חשבתי שאוסיף לרשימה הזו גם את יומני הערפד שהייתה הסחת דעת חביבה לזמן מה, אבל באיזשהו שלב היא ממש החלה לעלות לי על העצבים (כן, אני מבינה שזה מגוחך שהיה לי איזשהו רגש לסדרה הזו, אבל שיט האפנס), אז אני מכניסה אותה עם הסתייגות, למרות שכנראה אין עוד אפאחת בעולם הזה שבכלל תחשוב על לצפות בה, אז כנראה שאנחנו מכוסים מהבחינה הזו.


// על טבעי שאפשר לתת צ'אנס //
החוזרים, גליץ', פריקוונסי


// לגמרי אפשר לוותר/הקרבתי את עצמי בשביל שאתם לא תצטרכו //
Izombie, בוסגירל, Easy ,OA ,Friends from college כי יש גבול לזלזול באינטליגנציה שלנו: המשחק הגרוע, חוסר האמינות וההתלהבות חסרת הבסיס מריחים ומסריחים מקילומטרים.
עוד שתי סדרות שלא לגמרי החלטתי לגביהן הן: You me her וג'יפסי כי שתיהן קצת מעצבנות וממש לא מדובר ביצירות מופת, אבל יש בהן גם דברים טובים, יותר ב-You me her אגב, שמה שמעצבן שם בעיקר זה הבעל, כי שתי הבנות הן כייפיות ושנונות ויש דיאלוגים לא רעים בכלל.

// נוסטלגיה חביבה //
שולחן לחמישה, בנות גילמור, פריקס אנד גיקס ומתי כבר פליסיטי תגיע?

// חייבת לצפות בהמשך //
ברודצ'רץ' - לפני כשנתיים משום מה צפיתי בגרסה האמריקאית שהיתה לא רעה, אבל לברודצ'רץ' יש עוד שתי עונות, אז נראה לי שאראה את העונה הראשונה סוג של שוב רק כדי לצפות גם בעונות הבאות.


// סדרות שכולם אוהבים לאהוב ואני אוהבת לשנוא //
האישה הטובה, קראשינג, ג'סיקה ג'ונס, how to get away with murder, שחור זה הכתום החדש, please like me.

// סדרות מקור של נטפליקס שכולם ראו, ואותי הן לא כל כך מושכות //
בית הקלפים, נרקוס וסמוך על סול (שהתחלתי ואני חייבת להודות שהיא חביבה והכל אבל היו לי ציפיות הרבה יותר גדולות...)

בנימה אופטימית ושונאת זו אסיים ואתחיל לעבוד על חלק ב'-הסרטים!
תודו שאתם מחכים לזה... ואם דרושות הבהרות לגבי הסדרות שלא פירטתי לגביהן לטוב ולרע, מוזמנות לכתוב ולשאול בתגובות וכמובן להמליץ על סדרות שלא מופיעות ברשימה:)

יום חמישי, 24 באוגוסט 2017

דמדומי קיץ

מארק לאנגן, תעשה לי ערפד!

אין משהו שמתחבר לי לקיץ יותר מערפדים. כן אני יודעת שזה מוזר, לא ים, לא שמלות קצרות מתנפנפות או קרטיבים, אלא ערפדים. וזה נשמע ממש מוזר, מהרבה סיבות אני יודעת, ובעיקר כי הקטע עם ערפדים זה שהם יצורים ליליים והשמש היא האויב הכי גדול שלהם, אבל עדיין יש משהו בתשוקה ובלהט שהם מביאים איתם לכל מקום (כן, אני מדברת על סדרות, סרטים וספרים) שהוא ממש קייצי במהות שלו.

המוות הפתאומי של נלסן אליס, לאפייט המושלם מTrue Blood לפני כחודש, גרם לי להתגעגע לסדרה אפילו יותר מבדרך כלל, בעיקר לעונות הראשונות שלה. אני זוכרת שכשהסדרה יצאה ב-2008 חשבתי לעצמי: "מזה הדבר המדהים הזה", היא הייתה כזו מקורית ומרעננת, ופתאום ערפדים הם חלק מהחברה וזה לא סוד כמוס יותר. הערפדים הם על תקן המהגר, הזר, החריג ולחגיגה מצטרפים אנשי זאב ושיפטרים וקוראי מחשבות ובעצם גם מי שאין לו כוחות על טבעיים, הוא ווירדו ומנודה, וזה תמיד הרבה יותר כיף מסתם אנשים מושלמים.





הדימוי של הערפד הדרומי, בלואיזיאנה החמה נוטפת הזיעה, כמו בדם אמיתי, גם מצטרף לאווירה הקיצית שאני מדברת עליה. עם כל החיוורות שלהם, והתחכום האלגנטי היה מתאים להם בכלל להיות אנשי העיר הגדולה שמתעוררת לחיים בלילות, אבל זה לא המצב. ואני מוצאת שהדיסוננס לכאורה הזה כל כך נכון ומתאים בעצם. ערפד עם מבטא דרומי שחי בבית אחוזה ענק ומתפורר ליד ביצה והרבה צהוב חם מסביב. זה הדבר האמיתי. 
עם בואו של הקיץ חשבתי לעצמי לעשות בינג' על הסדרה כדי להזכר בימים עברו, אבל בסוף החלטתי להזמין את הספר שעליו מבוססת הסדרה וזה לגמרי סגר לי את הפינה הזו.


בנוסף, יש בנטפליקס את כל העונות של יומני הערפד, סדרה שיצאה פחות או יותר במקביל לדם אמיתי וכמוהה גם מתנהלת בעיירה קטנה, אמנם לא בלואיזיאנה הלוהטת, אבל גם מספקת את אותו השממון והמסתורין שאופף את הפרברים. בניגוד לדם אמיתי, סדרה של HBO עם כל המשתמע מכך, יומני הערפד מכוונת לקהל צעיר ובעיקר סחי יותר ואלנה הדמות הראשית היא הגרסה העוד יותר מעצבנת של לאנה מסמולוויל, אבל יש לה 7 עונות ונחמד לצפות בה בבינג' ולהתנתק מהכל לכמה שעות בערבים החמימים ולא לחשוב על כלום.

טוב נו, זו גם דרך נחמדה להתנתק מהכל ולא לחשוב על כלום.



יום שבת, 14 בינואר 2017

תמונות של בית




מי מביניכן שעוקבות אחריי באינסטוש (אתן חמודות, תודה!) בטח שמו לב שבזמן האחרון אני מצלמת הרבה תמונות של הבית שלי. מאז שעברנו לדירה הנוכחית, לפני כשנה וחצי, אני מאוד נהנית מכל מה שקשור לעיצוב הבית וכל פריט שרכשתי התחבר בצורה ממש טובה (לדעתי) לשאר הפריטים וכך נוצר לו חלל מאוד ביתי ונעים. למזלי, תודות לכך שהפחתתי דרסטית קניות של בגדים והחלטתי להתמקד בניצול הארון הקיים, יכולתי להשקיע יותר בעיצוב של הדירה. מבחינתי, הבחירה של הריהוט והפריטים הייתה ממש כמו עבודת אוצרות; אספנו פריטים מכל מיני מקומות לאחר עבודת בילוש של ממש, וברור שיש גם דברים מאיקאה, אבל לא רק. בכל מקרה, אני מאוד מרוצה מהתוצאה, ממש כיף לי בבית שלי ואני יכולה לומר בבטחון מלא שהבאתי אותו לכדי רביצה אולטימטיבית, בדיוק בזמן לטרנד החדש מבית היוצר הדני העונה לשם: HYGGE. והנה לחילופין שתלתי גם את עצמי בתמונות של הבית שלי, לבושה בהתאמה ראויה להערכה לספה.