אפתח עם נזיפה בעצמי על כך שהייתי בלוגרית מאוד לא ממושמעת ולא הפגנתי נוכחות בבלוג בשבועיים האחרונים, אבל מיד אסתייג עם תירוץ ממש טוב; אני נמצאת כרגע בעיצומו של מעבר דירה וכל המשתמע מכך: אריזות, שיפוצים, הובלות, פריקות ושאר כיופים. בכל זאת, הצלחתי להשחיל לתוך הימים העמוסים כמה דקות בשביל להצטלם, לצלם ולכתוב גם כי התגעגעתי כמובן וגם כי עד כה באתגר (כחודש וחצי) הספקתי לתעד רק חמישה אאוטפיטים, כך שהזמן לגמרי דוחק ואני חייבת להעלות את הקצב. בינתיים קבלו את האאוטפיט השישי:
בתמונה למעלה אני מעלעלת בספר מחזור של גיל, רק פריט אחד מתוך שלל פריטים השייכים לעבר שצצים בעת מעבר דירה: יומנים, אלבומים, ספרי זכרונות ומכתבים מגיל 12 (מצאתי מכתב שכתבתי לחבר שהיה לי אז ששאל למה אני לא רוצה להיות חברה שלו יותר, אז כתבתי לו שזה בגלל שהוא תפס תחת ושנראה לי שהוא רק ניצל אותי בשביל להיות הבן היחיד בכיתה שיש לו חברה כדי להתקדם בסולם המקובלות-טראאאאששש). לכל אלו מצטרפים האוברול, חולצת הפסים והבית הוינטאג'י שאנחנו עוזבים ויחדיו הם גרמו לי לשקוע במרה הנוסטלגית שתוקפת אותי מדי פעם, כאשר ללבוש דברים ברוח שנות ה-90, או רוח הנעורים כמו שקורט קוביין היה אומר הם לגמרי התסמינים של התופעה. בשנות ה-90 הייתי ילדונת משוללת דאגות, מעברי דירה ולחצים מיותרים כאלו ואחרים ובתקופות לחוצות יש אצלי נטיה לרפרף במוחי הקודח אחורה בזמן ולהזכר במנעמים מן התקופה הזו. מה שהתגלה כמרפא הטוב ביותר היה לצפות בכמה דקות בודדות מתוך פרקים רנדומליים של עולמה הסודי של אלכס מאק ביו-טיוב. אוברול וחולצת פסים נראים עליה פשוט מושלם והכובעים האלו...אחח, אלכס מאק, לה אולי היה עולם סודי אבל לי היה גירל קראש היסטרי ולא כל כך סודי עליה, אפילו רכשתי מגוון כובעים שונים ומשונים והייתי באה איתם לבצפר, לא שהם קצרו מחמאות רבות אבל עדיין זה משהו שקרה. חוץ מאפנת ניינטיז כיפית, נתקלתי גם בכמה אמרות שמצאתי את עצמי מזדהה איתם יתר על המידה. למשל:
את הגופיה שרואים בתמונות שלי מצאתי כאשר פיניתי את ארון הבגדים וקיפלתי והכנסתי אותם לארגזים חשוכים וקרים (פולי-אלה רק בגדים, תפסיקי להתייחס אליהם כמו לחיות כלואות. אני צריכה להזכיר זאת לעצמי לפעמים)... אממ.. איפה הייתי? אה כן, אז כשהוצאתי את הבגדים מהארון, מצאתי גופיה עתיקה שאני לא ממש זוכרת איפה קניתי אותה-נראה לי שבאיזו חנות בביאליק ברמת גן, בסגנון "חמצן" או משהו כזה, מהחנויות הזולות האלו שאו שנופלים על דברים נוראיים שגם לא ניחנו ביופי חיצוני וגם לא עוברים כביסה או שנופלים על מציאות של ממש וגופית הפסים הזו עם הצווארון היא בהחלט מציאה שכזו. היא קצת צמודה וקצת קצרה עליי אז אני לא אוהבת ללבוש אותה עם מכנסיים או עם כל חלק תחתון מאיזשהו סוג, מה שהוריד את השימוש בחולצה הזו כמעט לאפס, עד שהאוברול הזה נקרה בדרכי (כן, H&M נמצאת ממש מול הבית שלי ולפעמים זה סתם נקרה בדרכי, טוב, לא באמת...) והחיבור הניינטיזי-אלכס מאקי הזה היה בלתי נמנע-זו הייתה אהבה ממבט ראשון. גם היה לי מאוד נוח ללבוש את האאוטפיט הזה בזמן האריזות כי האוברול לא לוחץ ויש מרחב לתזוזה - ממש בגדי עבודה מושלמים.
בתמונה למעלה אני מעלעלת בספר מחזור של גיל, רק פריט אחד מתוך שלל פריטים השייכים לעבר שצצים בעת מעבר דירה: יומנים, אלבומים, ספרי זכרונות ומכתבים מגיל 12 (מצאתי מכתב שכתבתי לחבר שהיה לי אז ששאל למה אני לא רוצה להיות חברה שלו יותר, אז כתבתי לו שזה בגלל שהוא תפס תחת ושנראה לי שהוא רק ניצל אותי בשביל להיות הבן היחיד בכיתה שיש לו חברה כדי להתקדם בסולם המקובלות-טראאאאששש). לכל אלו מצטרפים האוברול, חולצת הפסים והבית הוינטאג'י שאנחנו עוזבים ויחדיו הם גרמו לי לשקוע במרה הנוסטלגית שתוקפת אותי מדי פעם, כאשר ללבוש דברים ברוח שנות ה-90, או רוח הנעורים כמו שקורט קוביין היה אומר הם לגמרי התסמינים של התופעה. בשנות ה-90 הייתי ילדונת משוללת דאגות, מעברי דירה ולחצים מיותרים כאלו ואחרים ובתקופות לחוצות יש אצלי נטיה לרפרף במוחי הקודח אחורה בזמן ולהזכר במנעמים מן התקופה הזו. מה שהתגלה כמרפא הטוב ביותר היה לצפות בכמה דקות בודדות מתוך פרקים רנדומליים של עולמה הסודי של אלכס מאק ביו-טיוב. אוברול וחולצת פסים נראים עליה פשוט מושלם והכובעים האלו...אחח, אלכס מאק, לה אולי היה עולם סודי אבל לי היה גירל קראש היסטרי ולא כל כך סודי עליה, אפילו רכשתי מגוון כובעים שונים ומשונים והייתי באה איתם לבצפר, לא שהם קצרו מחמאות רבות אבל עדיין זה משהו שקרה. חוץ מאפנת ניינטיז כיפית, נתקלתי גם בכמה אמרות שמצאתי את עצמי מזדהה איתם יתר על המידה. למשל:
Ray, one day you will figure out what you really wanna do and you throw yourself into it
או:
Wow, I need to make some money...the kind that folds
ו:
I hate those Romans Novels, you can't believe anything in them...
לכו תצפו בעולמה הסודי של אלכס מאק, זה כיף!
את הגופיה שרואים בתמונות שלי מצאתי כאשר פיניתי את ארון הבגדים וקיפלתי והכנסתי אותם לארגזים חשוכים וקרים (פולי-אלה רק בגדים, תפסיקי להתייחס אליהם כמו לחיות כלואות. אני צריכה להזכיר זאת לעצמי לפעמים)... אממ.. איפה הייתי? אה כן, אז כשהוצאתי את הבגדים מהארון, מצאתי גופיה עתיקה שאני לא ממש זוכרת איפה קניתי אותה-נראה לי שבאיזו חנות בביאליק ברמת גן, בסגנון "חמצן" או משהו כזה, מהחנויות הזולות האלו שאו שנופלים על דברים נוראיים שגם לא ניחנו ביופי חיצוני וגם לא עוברים כביסה או שנופלים על מציאות של ממש וגופית הפסים הזו עם הצווארון היא בהחלט מציאה שכזו. היא קצת צמודה וקצת קצרה עליי אז אני לא אוהבת ללבוש אותה עם מכנסיים או עם כל חלק תחתון מאיזשהו סוג, מה שהוריד את השימוש בחולצה הזו כמעט לאפס, עד שהאוברול הזה נקרה בדרכי (כן, H&M נמצאת ממש מול הבית שלי ולפעמים זה סתם נקרה בדרכי, טוב, לא באמת...) והחיבור הניינטיזי-אלכס מאקי הזה היה בלתי נמנע-זו הייתה אהבה ממבט ראשון. גם היה לי מאוד נוח ללבוש את האאוטפיט הזה בזמן האריזות כי האוברול לא לוחץ ויש מרחב לתזוזה - ממש בגדי עבודה מושלמים.
ביוש בית, היית טוב אלינו!
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה