יום חמישי, 3 בדצמבר 2015

מציאות Vs. פיקציה או למה אני אוהבת סדרות טלוויזיה

(לא לשכוח ללחוץ על פליי)

סדרות טלוויזיה נתפסות כמשהו לא מציאותי, הרי הן בדיה, זה סיפור שמישהי המציאה ואני יושבת וצופה בסיפור הזה. זו לא המציאות. זה משהו שאני עושה כדי לברוח מן המציאות, זה אסקפיסטי. המציאות זה האינסטגרם, הפינטרסט, הפייסבוק ושאר הרשתות החברתיות. בניגוד לסדרות טלוויזיה, מאחורי התמונות המושלמות באינסטגרם ובפייסבוק עומדים אנשים אמיתיים אבל מה שמוצג שם הוא הרבה פחות מציאותי ואמיתי מאשר מה שמוצג בסדרות הטלוויזיה.
אינסטגרם לדוגמא, מלאה בקומפוזיציות מדויקות המציגות מציאות יפה עד כאב; פרחים בשלל צבעים, בגדים יפים, כוסות קפה, אוכל מפתה, פרצופים מחייכים, נשיקות, חתולים, כלבלבים. הרבה מהתמונות עוטות על עצמן את הכותרות: "לחיות פשוט". "אותנטיות". "להנות מהדברים הקטנים".

מתוך האינסטגרם שלי

בעוד שבטלוויזיה הלא-מציאותית יש דרמות, תככים, פרידות, אנשים מתים, אנשים עוזבים, אנשים לא מתמודדים. בדיוק ההפך מפשוט, הכל חוץ מדברים קטנים. בכל זאת, החיים לא כאלו פשוטים.

משהו שבטוח קורה לעוד נשים. American Horror Story, Hotel.

דווקא הטלוויזיה ה"לא מציאותית" מתייחסת למה שאנשים חווים במציאות ונותנת לנו מענה להתמודדויות יומיומיות קשות יותר או פחות, משאירה מקום לאמפתיה, הבעת חמלה והכי חשוב מאפשרת אופציה של נחמה עבורנו ומחשבות בסגנון של: "היי זה בדיוק מה שקרה לי" או "היי זה בדיוק מה שהרגשתי".

זה בסדר. גם אני. The Affair, Season 2
ומנגד, המציאות המאונסטשת כל הזמן מנסה לברוח מהדברים האלו ובמקום זאת מנסה להציג שלמות פיקטיבית, שלמות שלכאורה אמורה לעורר השראה, לגרום לנו לומר: "היי גם אני יכולה לעשות את זה", "היי גם אני יכולה להיות ככה" (שזה לכשעצמו לא באמת דבר כזה טוב כמו שמנסים להציג אותו) כאשר בפועל בהרבה מהמקרים קורה דבר הפוך-זה לא מעורר השראה, זה לא משמח וזה לא מעודד. זה בעיקר מוביל להעתקה חסרת ייחוד במקרה הטוב ובמקרה הרע מעורר קנאה ואת המחשבות הבאות: "היי למה לי אין כזה?" או "היי הם נראים הרבה יותר מאושרים ממני" או " היי למה אני לא שם?"

מתוך האינסטגרם שלי

פעם כשלא היו רשתות חברתיות וכל מה שהיה לנו זה טלוויזיה, אז היה הרבה יותר הגיוני להתייחס לזה כאל מפלט מן המציאות התובענית והכה מוחשית, משהו לא אמיתי, בדיה, אבל כיום מה שקורה בפועל זה שהעניין, האמת והדרמה האנושית נמצאים בכלל שם. ולא בשום מקום אחר.

Mother-son issues. American Horror Story, Hotel
היי, שלא תבינו אותי לא נכון, גם לי יש אינסטוש ופייסבוק ואני אפילו דיי פעילה ומשחקת את המשחק, אבל תודו שזה היה יכול להיות ממש משעמם לצפות בסדרה שכולה מורכבת מקומפוזיציות מושלמות של כוסות קפה.

לתת דרור לאגרסיות זה משחרר. The Affair, Season 2.

יום שלישי, 20 באוקטובר 2015

הימים אינם ימים כתיקונם

אלו אינם ימים כתיקונם. הכל עצוב, הכל קשה, הכל מציף וכבר אי אפשר להכיל יותר. מחוץ למשרד שלי בונים את הרכבת הקלה והאיזור כולו נראה כמו איזור מלחמה. הכל מבוצר ומלא בהריסות. מסביב ומלמעלה בונים בניינים. אתרי בנייה ופועלים ערביים. אנשים כבר לא עוברים דרך החניון, אלא מחפשים מעבר אחר להולכי רגל גם אם זה אומר לעשות עיקוף. רעשים של חפירות, קידוחים ומנופים גועשים. ואז פתאום שבוע האופנה. מסלול, אורות סגולים ואנשים יפים. אני מניחה שלזה מתכוונים כשאומרים ש"החיים ממשיכים". אז החיים ממשיכים והקולקציות של מיטב המעצבים לא מפחדות מדקירות ולא נותנות לחפירות להאט אותן, ההפך הן מאמצות אותן לחיקן וזה בכלל הכל חלק מהשואו ולי עדיין קשה לראות מעבר. עדיין קשה לי לראות את האורות הסגולים ואת האנשים היפים, כל מה שאני רואה זה החפירות, הדקירות והקידוחים ואתרי הבנייה ועוד אתרי בנייה ועוד אתרי בנייה. אמרתי כבר שאני לא יכולה להכיל יותר, נכון?



אז אני חוזרת הביתה ומדליקה את המסך ושם אני רואה בתים יפים שגרים בהם אנשים יפים. בתים מבודדים, עם הרבה דברים מעץ ועציצים ונוף יפה שלא רואים בו אפאחד. בתים שקיימים כדי שלאנשים יהיה מקום לכתוב ולשתות תה מהביל. אין הרבה מה לעשות אז קוראים. אין תכניות ואין דד ליינים. סתם בית מבודד על גבעה ועיירה קטנה שהולכים אליה ברגל קילומטרים, רק כדי להתיישב בבית קפה ולא לחשוב על כלום. יש שם בחורה יפה עם תספורת כרה מקסימה שזורקת על עצמה שמלה בהירה עם כתפיות ספגטי ומבשלת משהו טעים וכשקצת קריר היא לובשת סווודר בצבע בז' ופשוט בוהה. היא לא ממהרת לשומקום וגם שומקום לא בדיוק ממהר אליה. היא חובקת את השקט והחוסר מעש, כמו ששבוע האופנה חובק את אתרי הבנייה והרעש וההמולה.




אני מוצאת את עצמי כל כך הרבה פעמים במאבק בין הרעש והתזזיתיות לבין השקט והשוטטות חסרת הפואנטה. זה מאבק שמתנהל בין המהר ללאט, בין המולטי טאסקינג לרביצה, בין הגדול והצבעוני לבין הקטן והמינימליסטי. בין הרצון להיות סופר גירל או סתם גירל. הימים האלו אינם ימים כתיקונם. ואין לי רצון להיות סופר גירל.
יש לי רצון להתנדנד על כסא נדנדה מול נוף שלא רואים בו אפאחד, להחזיק כוס תה ענקית ולהתכרבל בסוודר מחמם.

יום שני, 28 בספטמבר 2015

חגים, חיים וטבסקו

תקופת החגים זו הזדמנות טובה להשלים שעות קריאה/שעות שינה/שעות צפיה בטלוויזיה/שעות בהיה/שעות רביצה ובגדול כל סוג של תחביב או פנאי שביום יום לא מספיקים להגיע אליו. אני הלכתי על השילוש הקדוש של מנוחה עבורי: צפיה בטלוויזיה-רביצה-קריאה. אחד הספרים שיצא לי לקרוא משתייך לסדרת:
דברים שגם אני עשיתי/קראתי/צפיתי/אכלתי/לבשתי והוא: "החיים ומה שלבשתי".
כמו רבות וטובות מבנות עם ישראל גם אני הנחתי את ידיי על ספר ביכוריה של עיתונאית האופנה ובעלת בלוג האופנה האהוב "המלבישה",שלי גרוס. פצחתי בקריאתו על טיסה לפירנצה והוא בהחלט היה השותף האופנתי המתאים לחופשה בעיר האיטלקית השיקית. החיים ומה שלבשתי הוא ספר קליל, מהספרים האלו שניתן לקרוא בנשימה אחת והוא מכיל הרבה גרסאות של הרשימות המוכרות והחביבות של שלי גרוס. לפעמים באמת כל מה שצריך זו רשימה מסודרת כזו מדי יום כדי שנוכל לסדר לעצמנו גם קצת את החיים. אמנם אין לי רשימה לעשות בהשראת הספר אבל היו אינספור רגעים בספר שהעלו חיוך על שפתיי, גרמו לתחושת מלנכוליה או הזדהות ובעיקר היה את הרגע הזה: 

... למרבה המזל אם את לא רוצה להיות עיתונאית (אבל למה שבחורה לא תרצה להיות עיתונאית? שאזכיר שוב את הקסם האישי, ללא כל ההכרח להתאפר או לנעול עקבים על מנת להיחשב יפהפייה? וכמובן, חולצות המשי, שנדמה שעיתונאיות מסוימות מצליחות להכנס כסעיף בחוזה שלהן), את יכולה להיעזר בקומדיות הרומנטיות כדי לאתר לעצמך מקצוע אחר. קומדיות רומנטיות הן היועצות התעסוקתיות הכי יעילות של זמננו...
                                                                -מתוך הפרק השמיני חולצת משי, או: למה הפכתי לעיתנאית.

כל כך מסכימה עם זה למרות שאצלי זה יותר בכיוון של: "איך כמעט הפכתי ל..." ולא: "למה הפכתי ל..." היי! אפילו כתבתי על זה פוסט בזמנו. אפשר לקרוא כאן
אם עדיין לא הבאתם לדודה/חמות/גיסה מתנה לחג "אז החיים ומה שלבשתי" זו מתנה ממש נהדרת לכל אישה בישראל.

ספר נוסף שקראתי בחגים, יותר נכון לומר, חזרתי לקרוא בו בשנית הוא: "חיי הטבסקו" של דנה מרקוביץ חברתי לספסל הלימודים מהתואר הראשון אי שםםםם...דנה היא משוררת בחסד, קופירייטרית ובעלת בלוג האופנה הפיוטי: "פייט". חיי הטבסקו הוא ספר הביכורים שלה.

הספר הזה במילה אחת הוא מ-ו-ש-ל-ם! אם הייתי צריכה להחליף משהו, אז הייתי מחליפה את הטבסקו בסריראצ'ה;) ואם הייתי כותבת שירה הייתי רוצה לכתוב כמו דנה. השירים שלה יגרמו לכם לחייך, לצחקק ואם אתם רגשנים סנטימנטליים כמוני אז גם לייבב כמו ילדה קטנה. לפני כשלושה חדשים נכחתי באירוע השקת הספר ורועי צי'קי ארד הנחה את האירוע. אני ממש לא זוכרת את הניסוח המדויק אבל היה משהו שהוא אמר שחשבתי שהוא כל כך נכון וממצה, פשוט אכתוב את זה במילים שלי: בכתיבה של דנה יש משהו אסתטי, נקי ומדויק וגם האהבה שלה לאופנה מתחברת למקום הזה, המקום הנקי, האסתטי-האהבה לדברים היפים. כמובן שבתום האירוע רכשתי לי שני ספרים. אחד בשבילי ואחד נתתי בתור מתנה (מקבלת המתנה התקשרה אליי ברגע שסיימה אותו ואמרה לי שהוא פשוט מדהים). 
אחד השירים האהובים עליי מתוך הספר הוא:

שירים קיפולי ניר

שירים
קיפולי ניר, שלא לומר
התקפלות.
גם להתקפל צריך לדעת
כך שהמנצח יפתח בעת הצורך.

זה הכשרון הגדול של דנה בעיניי (אחד מהם לפחות): להציג את שני הצדדים ולגרום לך לראות את הצד הפחות טוב דווקא כדבר הנכון ביותר.

הספר הזה הוא מתנה נהדרת לעצמך ולכל אישה (וגם גבר) בכל מקום שהוא.

המשך חגים שמחים ונינוחים. 

יום שבת, 19 בספטמבר 2015

מסקנות מהאתגר (שלא באמת הצלחתי להשלים)

מדובר בהעדרות הארוכה ביותר שנרשמה בתולדות הבלוג-הפעם האחרונה שכתבתי משהו הייתה לפני חודש. לפני חודש גם הייתי אמורה לסיים את האתגר שהצבתי לעצמי. תזכורת כאן. בסופו של דבר תיעדתי רק 9 אאוטפיטים ולא 16 כפי שהייתי אמורה ואמנם לא צילמתי את עצמי בעוד 7 אאוטפיטים אבל בהחלט לבשתי אותם (ועוד כמה נוספים), אז פשוט תצטרכו להאמין לי בנושא הזה. כדי לא להרגיש ממש לוזרית, עשיתי שני קולאז'ים מאונסטשים של שבעה אאוטפיטים שלגמרי לבשתי (רק הבגדים. בלעדיי). קבלו אותם:
אז אולי לא עמדתי באתגר אבל מסקנותיי רבות:
1. בינינו, האתגר היה דיי מיותר עבורי, כפי שכתבתי כשהתחלתי אותו: אינני שופוהוליקית-אז למה פצחתי באתגר שהמטרה שלו היא לא לקנות במשך שלושה חודשים אם גם ככה שלושה חודשים בלי לקנות זה איננו פרק זמן כזה גדול עבורי...?
שורה תחתונה: לא ברור.
2. ועכשיו אחרי שפרקתי, בכל זאת לאתגר היו גם כמה היבטים מועילים ומייעלים. למשל, זה גרם לי לחשוב על שילובים יצירתיים שאולי במצב שגרתי לא הייתי חושבת עליהם ויתרה מכך-לובשת אותם. בגלל שעבדתי עם מה שיש וגם תיעדתי את מלבושיי אז מצאתי את עצמי פעמים רבות נוברת בארוני ושולפת פריטים שלא לבשתי מזה זמן רב ומתאימה אותם לפריטים שלא הייתי חושבת עליהם בהכרח סתם ככה. היה נחמד גם להשתמש באותו פריט שוב וליצור אאוטפיטים שונים כל פעם.
שורה תחתונה: הייתי יותר יצירתית מבדרך כלל.
3. האתגר גרם לי לראות בצורה יותר ברורה מה יש לי ומה אין לי. למשל, כשבאתי "לרקוח" (הוזכר בהחיים ומה שלבשתי) אאוטפיט קלטתי שחסרים לי כמה מוצרים בסיסיים כמו: טי-שרט שחורה, סניקרס לבנים/שחורים, כובע רחב שוליים כלשהו ועוד רבים וטובים אחרים. תובנה שהובילה לפתרונות יצירתיים במקום לרוץ ולקנות אבל גם ביססה רשימה מסודרת של פריטים שבאמת חסרים לי ואני באמת צריכה.
שורה תחתונה: יש לרענן את מלתחת הבייסיקים שלי.
4. המטרה של האתגר נבעה מתוך דחף של צמצום שאופף אותי לאחרונה והאמת שלא רק אותי. ולא רק לאחרונה. אבל הרבה פעמים תוך כדי הבנתי שכל מה שצריך בחיים זה איזון ושקילות וכך גם עם בגדים. אין צורך באמת להגביל את עצמך כי ככה אפשר לפספס הרבה דברים טובים. זה כמו שבחורה רווקה תגיד: "עכשיו אני מתנזרת שלושה חודשים מגברים" ולמחרת גבר החלומות במקרה מתדפק על דלתה... אז לא חבל לצאת בהצהרות כאלו? ומצד שני, אני חושבת שגם אין סיבה לקנות הכלללל כלללל הזמן. לא הכל יפה ולא הכל שווה.
שורה תחתונה: איזון גבירותיי, איזון.
5. כעת השאיפה היא להגיע למלתחה אידיאלית שלא חסר בה כלום מצד אחד ושאין בה יותר מדי מצד שני. כאשר כל פריט נבחר בקפידה ועם תשומת לב לפרטים אבל וזה אבל חשוב מאוד, עדיין שמורה פינה חמה בלב של הארון שלי לכל אותם פריטים מטופשים שקניתי סתם ככה ללא מחשבה מיוחדת בעת שיטוט רנדומלי בקניון או באסוס.
שורה תחתונה: Girls just wanna have fun.

לצד המסקנות ישנו גם וידוי:
- הייתי ילדה רעה מאוד. גם לא השלמתי את האתגר וגם מעדתי. איפשהו בתחילת האתגר, עברתי ליד חנות ה-יד שניה (Buy Kilo) ושם התנוססו להם מכנסי שורטס אדומים פשוט מושלמים וידוע שזה פריט חובה בארונה של כל נערה, בעיקר שאני חולמת על מכנסיים כאלו כבר דיי הרבה זמן. מדדתי אותם והם התאימו בצורה מופלאה, התלבטתי ארוכות ולבסוף קראתי לגיל שרכש אותם עבורי ממיטב כספו(כדי שאני לא אעשה את אקט הקניה בעצמי) והבטיח להחביאם עד סוף האתגר. הוא לא החביא אותם אבל הם נקברו עמוק בארוני והפעם הראשונה שלבשתי אותם הייתה לפני שבוע שזה לאחר סיום האתגר. אז זו חצי מעידה ובעצם מה זה משנה בכלל אם לא השלמתי את האתגר. הנה תמונה שלהם:
והנה שיר לשבת (פעם ראשונה שאני רואה את הקליפ-הוא אדיר):

יום שישי, 14 באוגוסט 2015

אתגר כפול בסימן חתול

השבוע היה חם. מאוד. לוהט. ממש. החום כל כך עייף אותי ולא היה לי כוח לעשות שום דבר עם עצמי וגם לא רציתי ששום דבר יבוא במגע עם הגוף שלי, חלמתי על בגדים איזים בריזים שמתנופפים להם הרחק מהגוף המחומם יתר על המידה.
פתחתי את הארון והמחשבה הייתה להושיט את היד ולשלוף שמלה קיצית וקלילה, אבל למרבה הפתעתי גיליתי שלא ממש יש לי שמלות מהסוג הזה...תובנה שהולכת להכנס לרשימת המסקנות שלי מהאתגר ומשם היישר לשופינג ליסט המשודרגת שלי: "בגדים שאני צריכה לקנות עקב האתגר שגרם לי להבין מה חסר לי בארון". מה שכן מצאתי בארון היה חולצות מכופתרות מעט אוברסייזד ומכנסונים וחצאיות מתנפנפות והאמנתי שהם יוכלו לעשות את העבודה גם.

להלן הבגדים. אאוטטפיט ראשון (שמיני באתגר):








אני לובשת כאן חולצת פסים מכופתרת מזארה, היא שקופה, כך שהיא מאוד מאווררת, הצמדתי לה מכנסוני כוכבים קצרים מאסוס והיה כיף עד מאוד. הנעליים מאסוס גם כן והשרשרת היא דיי הרבה זמן אצלי, כך שאני לא לגמרי בטוחה איפה רכשתי אותה, אבל נדמה לי שהיא מT.N.T.

באאוטפיט השני (תשיעי באתגר) עשיתי שימוש חוזר בנעליים ובשרשרת והוספתי שפם וגם חתול. אפילו כמה:








חולצת הג'ינס המכופתרת של ליוויס היא באדיבות הארון של גיל, חצאית החתולים היא מH&M והחתול המתלטף והחמוד הוא באדיבות סמטה תל אביבית שיוצאת משנקין (שכחתי את שמה:(). החתול היה ממש חבר והמפגש איתו היה ממש לא מתוכנן.

זו רק טעימה מהשבוע החם שעבר עליי. מקווה שהשבוע הבא יביא עימו רוח קצת יותר קרירה.

סוף שבוע מקסים!

יום שני, 27 ביולי 2015

צווארון המשבצות (פיקניק) שלי

רק קפצתי להגיד שלום ושאני חיה למקרה שדאגתם:) בלי לשים לב (אבל לא בלי לחשוב על זה המון פעמים) עברו להם שלושה שבועות מאז הפוסט האחרון ולצערי העומס לא ירד, אלא רק הועצם-למעבר הדירה התווספה עבודה חדשה ויחדיו הם פשוט לא מותירים זמן פנוי. כמובן שיש גם את עניין עיצוב הדירה שמעסיק אותי לא מעט (לצערי גם בגזרה הזו אין התקדמות רבה, כשתהיה-מבטיחה לצלם כמה תמונות של הדירה החדשה) וכל העניינים האלו ממש מקשים עליי להשלים את האתגר שהצבתי לעצמי. פתאום קלטתי שהתחלתי את האתגר ב17.5 ומאז עברו כבר יותר מחודשיים! המטרה הייתה להספיק לתעד 16 אאוטפיטים שונים מבגדים שכבר קיימים בארוני במהלך תקופה של שלושה חודשים. חשבון פשוט מראה לי שעד התאריך המיוחל, ה-17.8 עליי להספיק לתעד עוד עשרה אאוטפיטים! הדרך היחידה לצלוח זאת היא להעלות כשלושה ארבעה פוסטים עם כמה אאוטפיטים במרוכז, מה שאומר שהאתגר שילש את עצמו! אבל... אני אעשה זאת החל מהפוסט הבא כי הפוסט הנוכחי מוקדש לאאוטפיט השביעי בלבד. קבלו אותו:






הצילומים האלו צולמו ביום שבת האחרון ביום-כיף-יומולדת של גיל ולמרות צווארון הפיקניק לא עשינו פיקניק, כי אם כבר יצאנו מהבית אז שאנשים אחרים יבשלו לנו:) הפעם בחרנו ברפי כהן שהכין לנו (טוב, לא ממש הוא) ארוחת צהריים ברפאל ומשם המשכנו לאסקייפ רום המגניב של out of the box בדיזנגוף 203. ברפאל היה טעים אבל לא מדהים ובאסקייפ רום היה ממש אדיר! במשך שעה תמימה היינו לכודים בחדר שהוא בעצם מרתף יינות בטביליסי והיינו צריכים למצוא את בקבוק היין האבוד של דוד ג'ורג' וברגע שמוצאים את הבקבוק, מצליחים להשתחרר מהחדר והיה ממש כיף, מושקע ומאתגר במידה הנכונה.
מי שקרא את הפוסט הזה כבר מזהה את הצווארון מבית Neat, הפעם בלוק הפיקניקי המשובץ. שידכתי לו שמלה שחורה כבת שנתיים מקסטרו ונעלי מליסה. בעיקר אהבתי איך שהצווארון נראה מאחור, ביחד עם הגב הלא כל כך שגרתי של השמלה.

זהו בינתיים...בחזרה לחיים עכשיו.

יום שלישי, 30 ביוני 2015

נפרדים מהבית~מרה נוסטלגית

אפתח עם נזיפה בעצמי על כך שהייתי בלוגרית מאוד לא ממושמעת ולא הפגנתי נוכחות בבלוג בשבועיים האחרונים, אבל מיד אסתייג עם תירוץ ממש טוב; אני נמצאת כרגע בעיצומו של מעבר דירה וכל המשתמע מכך: אריזות, שיפוצים, הובלות, פריקות ושאר כיופים. בכל זאת, הצלחתי להשחיל לתוך הימים העמוסים כמה דקות בשביל להצטלם, לצלם ולכתוב גם כי התגעגעתי כמובן וגם כי עד כה באתגר (כחודש וחצי) הספקתי לתעד רק חמישה אאוטפיטים, כך שהזמן לגמרי דוחק ואני חייבת להעלות את הקצב. בינתיים קבלו את האאוטפיט השישי:






בתמונה למעלה אני מעלעלת בספר מחזור של גיל, רק פריט אחד מתוך שלל פריטים השייכים לעבר שצצים בעת מעבר דירה: יומנים, אלבומים, ספרי זכרונות ומכתבים מגיל 12 (מצאתי מכתב שכתבתי לחבר שהיה לי אז ששאל למה אני לא רוצה להיות חברה שלו יותר, אז כתבתי לו שזה בגלל שהוא תפס תחת ושנראה לי שהוא רק ניצל אותי בשביל להיות הבן היחיד בכיתה שיש לו חברה כדי להתקדם בסולם המקובלות-טראאאאששש). לכל אלו מצטרפים האוברול, חולצת הפסים והבית הוינטאג'י שאנחנו עוזבים ויחדיו הם גרמו לי לשקוע במרה הנוסטלגית שתוקפת אותי מדי פעם, כאשר ללבוש דברים ברוח שנות ה-90, או רוח הנעורים כמו שקורט קוביין היה אומר הם לגמרי התסמינים של התופעה. בשנות ה-90 הייתי ילדונת משוללת דאגות, מעברי דירה ולחצים מיותרים כאלו ואחרים ובתקופות לחוצות יש אצלי נטיה לרפרף במוחי הקודח אחורה בזמן ולהזכר במנעמים מן התקופה הזו. מה שהתגלה כמרפא הטוב ביותר היה לצפות בכמה דקות בודדות מתוך פרקים רנדומליים של עולמה הסודי של אלכס מאק ביו-טיוב. אוברול וחולצת פסים נראים עליה פשוט מושלם והכובעים האלו...אחח, אלכס מאק, לה אולי היה עולם סודי אבל לי היה גירל קראש היסטרי ולא כל כך סודי עליה, אפילו רכשתי מגוון כובעים שונים ומשונים והייתי באה איתם לבצפר, לא שהם קצרו מחמאות רבות אבל עדיין זה משהו שקרה. חוץ מאפנת ניינטיז כיפית, נתקלתי גם בכמה אמרות שמצאתי את עצמי מזדהה איתם יתר על המידה. למשל:

Ray, one day you will figure out what you really wanna do and you throw yourself into it

או:

Wow, I need to make some money...the kind that folds

ו:

I hate those Romans Novels, you can't believe anything in them... 

לכו תצפו בעולמה הסודי של אלכס מאק, זה כיף!



את הגופיה שרואים בתמונות שלי מצאתי כאשר פיניתי את ארון הבגדים וקיפלתי והכנסתי אותם לארגזים חשוכים וקרים (פולי-אלה רק בגדים, תפסיקי להתייחס אליהם כמו לחיות כלואות. אני צריכה להזכיר זאת לעצמי לפעמים)... אממ.. איפה הייתי? אה כן, אז כשהוצאתי את הבגדים מהארון, מצאתי גופיה עתיקה שאני לא ממש זוכרת איפה קניתי אותה-נראה לי שבאיזו חנות בביאליק ברמת גן, בסגנון "חמצן" או משהו כזה, מהחנויות הזולות האלו שאו שנופלים על דברים נוראיים שגם לא ניחנו ביופי חיצוני וגם לא עוברים כביסה או שנופלים על מציאות של ממש וגופית הפסים הזו עם הצווארון היא בהחלט מציאה שכזו. היא קצת צמודה וקצת קצרה עליי אז אני לא אוהבת ללבוש אותה עם מכנסיים או עם כל חלק תחתון מאיזשהו סוג, מה שהוריד את השימוש בחולצה הזו כמעט לאפס, עד שהאוברול הזה נקרה בדרכי (כן, H&M נמצאת ממש מול הבית שלי ולפעמים זה סתם נקרה בדרכי, טוב, לא באמת...) והחיבור הניינטיזי-אלכס מאקי הזה היה בלתי נמנע-זו הייתה אהבה ממבט ראשון. גם היה לי מאוד נוח ללבוש את האאוטפיט הזה בזמן האריזות כי האוברול לא לוחץ ויש מרחב לתזוזה - ממש בגדי עבודה מושלמים.



ביוש בית, היית טוב אלינו!




יום שני, 15 ביוני 2015

שלכת אדומה של פרחים וציפורים

מתוך האינסטגרם שלי: POLVISH

את התמונה הזו צילמתי מחוץ לחלוני לפני כשנה עם סוף האביב ותחילת הקיץ, העונה ההיברידית הזו שבה עצי הצאלון מתעטרים בפרחים האדומים היפים שלהם. גם השנה ממש התלהבתי מהגעתם של הפרחים האדומים היפים האלו, אבל הפעם לא הסתפקתי רק בצילום העץ, אלא החלטתי לצאת אל הרחוב וממש לחגוג את הפריחה המקסימה ואפילו יותר מזה לחגוג עם עלי הכותרת שנשרו מהעץ וכיסו את השדרה בשלכת אדומה יפהפיה.



לכבוד המאורע לבשתי שמלת מכנסיים (skort) שבעצמה חוגגת שלכת אדומה, אמנם של ציפורים ולא פרחים...והתיק האדום שגם עליו נחתו ציפורים התחבר לי בצורה מושלמת עם השמלה ועל אף החפיפה של האלמנטים לא נוצר מראה סטי מדי.





אדום לא מתקשר לי כל כך לקיץ ועלים אדומים עוד יותר מרגישים לי כמו משהו שבכלל שייך לסתיו ניו-יורקי אמיתי כזה אבל הטבע רצה אחרת והנה הם כאן-העלים האדומים של הקיץ (גם אם זה רק עלי כותרת ולא שלכת אמיתית) בהתאמה, גם הלוק שלי לא קיצי במיוחד, אם למשל מצרפים לאאוטפיט הזה גרביונים וז'קט זה בקלות יכול להיות מראה סתווי ואפילו חורפי, אבל גם העלים האדומים יכולים להיות לגמרי סתוויים והם לא. אפשר פשוט לסכם בכך שלפעמים גם בקיץ בתל אביב, אפשר להרגיש כמו בסתיו בניו יורק (כשמתעלמים מזה שלא מדובר בשלכת באמת... אבל לא באתי להיות פרטי פופר...) Amen to that!





מלבושי (האאוטפיט החמישי באתגר): 
שמלה-זארה
תיק-סוהו
נעליים- קאפל אוף
גרביים-ASOS

יום שבת, 6 ביוני 2015

Owning that Denim Vest

מעבר לרעיון והעקרון שעומד מאחורי האתגר, בשלב הראשון הוא "מכריח" אותי להתלבש ולהצטלם, משהו שכבר כתבתי כאן שלא בא לי כל כך בקלות. שלא תבינו אותי לא נכון, זה לא שאני לא אוהבת להתלבש ולהצטלם ואחרי זה גם לכתוב על כך בבלוג, בדיוק ההפך-זה דווקא מסב לי הנאה רבה. זה פשוט מהדברים האלו שאם אין פלטפורמה נוחה שמכילה אותם (הבלוג) ו"מטרת על" שמהווה תמריץ (האתגר) פשוט לא הייתי עושה זאת.



בשלב השני, בשביל להתלבש ולהצטלם רצוי לצאת מהבית, תמונות בחוץ באור יום יוצאות הרבה יותר יפה, ואם כבר עשינו זאת, אז מה, לא נשלב בילוי כלשהו? כמובן שזה עובד גם בצורה ההפוכה-קודם כל קובעים בילוי ועל הדרך מצטלמים... הבעיה היא שאני ממש מתעצלת לפעמים ולכן האתגר מהווה תמריץ עבורי לא רק בשביל להתלבש ולהצטלם, אלא גם בשביל ממש לצאת מהבית ולכייף.



בשבת שעברה אני וגיל הלכנו למוזיאון תל אביב (כן...זה בעיננו בילוי כיפי) אחרי המון זמן שלא היינו שם וראינו כמה תערוכות מוצלחות יותר וכמה תערוכות מוצלחות פחות. בעיקר אהבתי את התערוכה של אורי גרשט: רסיסים-שהספקנו לתפוס אותה ממש ביומה האחרון. הייתה לי מחשבה להצטלם ברחבה של המוזיאון כי המקום מאוד פוטוגני, אבל החלטתי לשמור את זה ליום ואאוטפיט אחרים. אחרי המוזיאון המשכנו להתהלך, אכלנו המבורגר מושחת ב'עד העצם' בעודנו מעלים את רף הגיל שם, כאשר הקליינטורה הדומיננטית היתה זוגות צעירים בהירי שיער, שזופים ומריחים מים, ממש לא זוג בורגני וזקן כמונו שבדיוק נפלט מסיבוב קולטורה במוזיאון.



לא נתנו לזה להעיב על רוחנו ואפילו החלטנו להמשיך את סיבוב הקולטורה שלנו במה שהיה פעם בית הקירור של השוק הסיטונאי ברחוב החשמונאים במסגרת אירועי "אוהבים אמנות. עושים אמנות" שהיה ממש מגניב וזאת בעיקר בזכות המקום עצמו, מבנה תת קרקעי, תעשייתי, עצום. היה ממש אדיר להסתובב בין החללים השונים ופתאום אני קולטת שזה נורא חבל שלא צילמתי שם אף תמונה.


אחרי הסיבוב הזה, המשכנו בדרכנו הביתה וממש בקרבת מקום, נמצא מה שעתיד להיות בקרוב מעין מתחם אחורי חמוד שיאפשר גישה למסעדות שממוקמות ברחובות הארבעה והחשמונאים, שזה בהחלט שדרוג מהלוק של ה"חצר האחורית" הלא מטופחת שנכח שם עד היום, למרות שגם למראה הזה יש קסם ולכן החלטתי לעצור שם ולצלם כמה תמונות עם סרט מH&M, טי-שרט מH&M, ווסט גי'נס מחנות יד שניה-Buy Kilo, ג'ינס מזיפ וסליפרס קרושה של Air Walk-לוק שמהווה את האאוטפיט הרביעי באתגר! ווהו!



כבר תקופה ארוכה שתרתי אחר ווסט ג'ינס שכזה ומצאתי אותו בBuy Kilo שממוקמת ממש ברחוב שאני גרה בו. ערב אחד בדרכי הביתה מהעבודה נכנסתי לחנות וכשבאתי לשלם על חולצה שאהבתי, ראיתי את הוווסט הזה על המוכרת שרק לקחה אותו לסיבוב ומפה לשם הוא הפך להיות שלי:)



שבוע טוב שיהיה ותהפכו דברים לשלכם!

יום שלישי, 2 ביוני 2015

The summer people are here

לאחרונה יצא לי לצפות בשתי סדרות: הרומן ונקמה, אמנם הן שונות זו מזו אך גם בעלות מכנה משותף גדול אחד. בשתיהן קיימת יריבות נצחית בין עיירת הנופש לעשירים בלבד הידועה בשמה The Hamptons והעיירה השכנה של פשוטי העם Montauk שאוהבים לקרוא לנופשי ההמפטונס "Summer people" כמו מלגלגים על כך שעם בואו של הקיץ הם זוחלים מתוך המערות האפורות שלהם (יש שקוראים להם משרדים), אורזים את חפציהם וילדיהם ונוסעים לעבר החופש הגדול.

המתיחות הזו גרמה לי להרהר על כל מיני דברים. למשל חשבתי האם קיימת מקבילה לכך בישראל, האם ישנה מתיחות כזו בין עיר אחת שבעצם מחולקת לשתיים, כאשר צד אחד כולו מותרות ויוקרה המהווה מפלט לעירוניים האמידים, בעוד שהצד השני כולו זועק פשטות וענווה בעודו משמש את אנשי העיירה לכל צרכיהם הסבירים והבינוניים. לא הגעתי למסקנות חותכות בעניין.

ביטוי נוסף של היריבות מגולם גם בהיבט של הלבוש. כשבמקור את מה-upper east side (או כשאת מתחזה לאחת כזו) שבאה לנפוש בהמפטונס אז יש לך את כל הכסף שבעולם, את כל הפנאי שבעולם ואת מאוד אוהבת בגדי מעצבים. ואת נראית ככה:


כשאת מונטאוק בורן אנד רייזד, אין לך המון כסף לבזבוזים מיותרים וככל הנראה את ממלצרת בדיינר המקומי או עובדת בחנות של המוזיאון ההיסטורי של העיירה. כנראה שאת רוב בגדיך את רוכשת בחנות בגדים יד שניה או סתם גונבת לחבר שלך חולצה אבל בקטע אותנטי כזה ולא כי שמעת שזה באופנה עכשיו. ואת נראית ככה:


כבר סיפרתי על כך שבשבועות ביליתי בנחשולים נכון? אז השהייה שם שוב עוררה אצלי הרהורים בנושא, אפילו חשבתי שאולי נחשולים מהווה סוג של אופציה מקבילה כי מצד אחד, יש את הקיבוץ ומצד שני יש את כפר הנופש שנבנה לצידו. לכפר הנופש לרוב מגיעים אנשים מהעיר שרואים בים ובשלווה מפלט רגעי ומפנק מהחיים העירוניים התובעניים, בעוד שחברי הקיבוץ הסמוכים פשוט חיים על הים וידוע שכשאנשים חווים משהו כל הזמן, הוא הופך לקצת פחות מרגש עבורם.



בדרך כלל בערבים אנחנו הולכים לאכול במסעדה של רוסו שנמצאת במעמקי הקיבוץ ולפעמים אני מדמיינת שהמלצריות אומרות בלב: "אנשי הקיץ הגיעו". כמובן שהניגודים לא כאלו חריפים ואפאחת מאיתנו היא לא בדיוק בלייר וולדורף או אמילי ת'ורן אבל זה בכל זאת גרם לי להשתעשע במחשבה, אני אפילו לא כל כך יודעת איזו מחשבה, כי זה לא שבדיוק בא לי להיות ילדת המפטונס ועדיין...



התמונות לקוחות היישר מערב חג בנחשולים ובעצם זה האאוטפיט השלישי באתגר. לא הייתי מונטאוק גירל וגם לא המפטונס גירל. הייתי סתם גירל. לבשתי שמלת קרושה עם שרוולי וולן מתנפנפים שרכשתי בטרנץ' לפני מספר חודשים, נעלתי סנדלי מליסה אהובים, כאשר גולת הכותרת היא השרשרת המדהימה שקיבלתי במתנה מאימא של בנזוגי ממש באותו הערב שבו צולמו התמונות. השרשרת היא של המותג "שאפולה" ששייך ללילך מוזס, בת דודתי על פי חוק:) בכלל חשבתי לענוד שרשרת אחרת של שאפולה עם השמלה, אבל לילך הביאה איתה לנחשולים מגוון של שרשראות לבחור מהן וכך יצא שלבסוף השרשרת התחברה לשמלת הקרושה בצורה מדויקת בזכות הפרחים שמככבות אצל שתיהן.














שאלה חשובה לסוף: מה את יותר? Hampton's Girl? או Montauk girl?