יום חמישי, 28 במאי 2015

שבועות בנחשולים/אאוטפיט #2 באתגר

התחלתי את האתגר לפני שני שבועות ואאוטפיט אחד וכבר יש לי כמה תובנות בעניין. אחת מהן הגיעה בדמותו של חלום, יותר בכיוון סיוט שחלמתי לפני מספר לילות ובו הייתי בחנות בגדים שבחלום תויגה כטופשופ, אבל יותר הרגישה כמו Forever21 ואחזתי בחצאית מקסי בצבעי בז' וורוד ניאון וממש חשקתי בה, אבל בגלל האתגר לא יכולתי לרכוש אותה והרגשתי את תחושת התסכול והאכזבה, אבל כשהתעוררתי לא הוקל לי ולא חרה לי אלא בעיקר הפתיע אותי משלוש סיבות: 1. האמת (המרה) היא שאין לי אף פריט מטופשופ וזה לא שלא ניסיתי, ככה יצא פשוט. 2. שבועיים בשבילי זה לא כזה הרבה זמן בלי לקנות שום דבר. 3. בשום מציאות שהיא לא הייתי רוכשת חצאית כזו. היא היתה ממש כעורה.

תובנה נוספת בעניין היא הידיעה שהקונספט של לרכוש מעט ולשאוף לארון מינימליסטי קיים כבר זמן מה במחוזותינו ואנשים מתנסים באתגרים ופרויקטים שונים על מנת להגיע למקום הזה של מלתחה שימושית ועם זאת יפה וגם מגוונת וזאת באמצעות מספר לא רב של פריטים הקיים בתוכה, כך שהאתגר שלי לא חדשני ולא פורץ דרך בשום צורה וזה הוביל אותי לתובנה השלישית-האם זה בכלל אתגר? הרי היבט גדול של בלוגי אופנה מתבסס על תיעוד של אאוטפיטים וסגנון אישי ולא באמת נחוץ שום "אתגר" בשביל להתלבש ולהצטלם ובטח גם ברבים מהמקרים לא מתבצעות רכישות של פריטים חדשים. אז מה הקטע בכלל?

אז הקטע בכלל וזאת התובנה האחרונה בנושא עד כה שאולי זה לא אתגר חדשני ואולי זה אפילו לא אתגר, אבל זה בהחלט גורם לי להסתכל על המלתחה ממבט על וכשאני חושבת על מה אלבש בפעם הבאה, יותר ממה שיש לי אני יודעת מה חסר לי. הפזיזות ואי היכולת לדחות סיפוקים שמאפיינות שוטטות בחנויות נדחקות הצידה ובמקומן הכל הופך להיות מפוקס יותר והווישליסטס לא מורכבות מעוד דברים יפים, אלא מהדברים שחסרים בארון הספציפי שלי, פריטים חיוניים שיגרמו למלתחה שלי להתרומם ולאו דווקא פריטים טרנדיים תלויי זמן ומקום. אני יודעת, גם זו לא איזו תובנה מרחיקת לכת, אבל בכל מקרה רציתי לשתף.


עוד משהו שרציתי לשתף בו וכבר שתלתי כמה גלימפסים ממנו, זה האאוטפיט השני ב"אתגר-לא-אתגר" שלי. 
בסוף השבוע האחרון בילינו בכפר הנופש בקיבוץ נחשולים, משהו שאנחנו (בנזוגי, אני וכללל המשפחה שלו) עושים מדי שנה בשבועות. זו חופשה מאוד נינוחה, כזו שהמטרה שלה היא לגמרי למלא מצברים ולצבור אנרגיות מחודשות; אוכלים, קוראים, רוחצים ורובצים. אלו היו הימים של אחרי השרב הקטן ולפני השרב הגדול והימים היו חמימים והערבים היו קרירים ונעימים. 





תודות למזג האוויר המושלם הזה, יכולתי לעטות על עצמי את ג'קט הג'ינס והצעיף כוכבים-פסים שלי, פריטים יחסית חדשים בארון (נרכשו לפני תחילת האתגר כמובן), חצאית מקסי מלטפת ונעלי ספורט שכיף להתהלך ולקפץ בהן ברחבי הקיבוץ.



לבשתי:
צעיף-ספרינגפילד
ג'קט ג'ינס וגופיה-H&M
חצאית-תמנון
נעלי ספורט-Gola מAsos

ושוב תודה ענקית לגיל על התמונות!

סוף שבוע רגוע שיהיה:)

יום רביעי, 20 במאי 2015

רגעים שאהבתי השבוע: מחשבות על נשיות, פמיניזם ועוד

רק לפני כחודש וחצי כתבתי כאן על כך שמד מן חוזרת ואיזה כיף זה והנה היא כבר נגמרה והיא לא תחזור יותר לעולם:( לא כל כך בא לי לדבר על הפרק האחרון והאמת שגם אין לי ממש מה לומר ובעיקר אני נמצאת בהכחשה מוחלטת. בא לי יותר לדבר על פרק 12 בעונה, Lost Horizon. מאוד אהבתי את הפרק הזה שהיה תמהיל של רגעים מערערים ומפרי שלווה לצד רגעים מרגשים ומעוררי השראה. מבחינתי "הרגע של הפרק" שמור לג'ואן שפשוט לא חסכו מלהבהיר לה שהיא כבר לא בקנזס יותר. בעוד שsc&p זו היחידה המשפחתית הקטנה-הבית, מקאן אריקסון זה גוב האריות הזועם-העולם כולו.
בכל הפרק שררה מעין אווירה סנטימנטלית שניסתה לייצר תחושה של אידיליה ומשפחתיות סביב החברה הקודמת וזאת בקונטרה מוחלטת לחברה החדשה שמוצגת כקונפורמיסטית ועוינת. רוג'ר ופגי שקועים בנוסטלגיה ומעבירים את זמנם במשרדים הקודמים עד הרגע האחרון. מאוד אהבתי את הקטע שבו פגי בעצם חושפת את המניפולציה ואומרת לרוג'ר שהוא שקוע בנוסטלגיה סתם כי הם עוזבים ובכלל זה לא היה מקום כזה משהו. זה מעניין כי באמת נוצרה תחושת געגועים לגוד אולד sc&p כאילו מעולם דברים רעים לא קרו שם, כאילו מעולם לא השפילו את פגי או מכרו את נשמתה של ג'ואן לשטן תמורת כמה פרוטות אבל עכשיו כל זה לא משנה, עכשיו הכל נגמר והרעים האמיתיים הם מקאן אריקסון.
בחזרה לגו'אן: בsc&p יש לה את דון, רוג'ר ופיט וכל אחד מהם מנסה לתמוך בה בדרכו שלו ובאמת אפשר להרגיש כיצד זו משפחה, אחד זה הדוד התומך, השני זה האבא שמנסה להכניס בה קצת שכל והשלישי זה האח שלפעמים מעצבן אבל לפעמים גם ממש סבבה. וזה בניגוד לשלושת הגברים הדורסניים והסקסיסטיים שג'ואן ניצבת מולם במקאן אריקסון, אחד לא מקצועי בעליל ופשוט חתיכת דוש בגדול, השני הוא אינטרסנט-סוטה והשלישי, כאילו "הסבא הטוב" אבל בעצם הוא ממש רשע. כולם טורחים להזכיר לג'ואן שפה ממש לא אכפת להם מה היה הסטטוס שלה "שם" ופה היא רק עוד, סלחו לי, תחת וציצים שצריכה להכנע ולעשות כל מה שאומרים לה ואין לה בעצם שום SAY. בהחלט מרתיח ולא הוגן...
גם לפגי היה רגע בפרק הזה, בעודה מפנימה שלא צריכה כל הזמן "לגרום לגברים להרגיש בנוח" (עם קצת עזרה מחבר...;))

















ואפשר לראות זיק לכך בבגדים. מעבר לזה שחשבתי שפגי היא המתלבשת של הפרק, ניתן לראות את המהפך שהיא עברה דרך הלבוש. בתחילת הפרק היא לבשה חליפת משבצות עם מעין סרט עניבה מלמלתי כזה (באנגלית: pussy bow) שמצד אחד חשבתי שהיא ממש שווה, בעיקר בזכות השילוב של ההדפסים: נקודות, משבצות, שחור, לבן וכו'... ומצד שני, החליפה בהחלט משדרת שמרנות וקלאסיות שכבר לא תואמת את רוח התקופה. בסוף הפרק, כשהיא צועדת במסדרונות הצרים של מקאן אריקסון עם סיגריה בפה, משקפי שמש ואטיטוד היא כבר לבושה לגמרי אחרת, בווייב הרבה יותר צעיר והיפי.
רגע אחר שאהבתי שבמקרה גם ממש התחבר לי עם החליפה של פגי, היה כשנתקלתי בשיטוטיי באינטרנט בקולקציית הריזורט של ראף סימונס לדיור שנערכה ב"ארמון הבועה", מדובר בבית שמורכב כולו מתעלות וצורות של בועות ועיגולים בגדלים שונים. ראף סימונס אמר שהבית הזה מיוחד כי הוא "נשי"-כל הצורות המעוגלות האלו הן הכי ההפך ממבנה פאלי ואני הכי בעד! בכל מקרה מה שהזכיר לי את החליפה של פגי היה הרגע הזה בתצוגה:
התמונה נלקחה מתוך הכתבה על הקולקצייה בFashionForward-מאקו


רואות את הדמיון? או שזו רק אני...?

בכל מקרה, עוד כמה מילים על מד מן: אני יודעת שאמרתי שלא אדבר על הפרק האחרון, אבל דבר אחד אני חייבת לפרוק: קייטי לוטז שמגלמת את סטפני הורטון, "האחיינית" של דון היא מדהימה ביופיה!

מזכירה לי קצת את ג'וליאן מור...

ודבר אחרון-למי שלא מכיר, הבלוג של טום ולורנזו הוא Fabulous and opinionated! בין שאר הדברים שהם עושים, הם גם סיקרו את פרקי מד מן וניתחו את הדמויות ואת מה שהן לובשות בהתאם למיזנסצינה וזה סופר מעניין. אני יודעת שמד מן כבר נגמרה ואין יותר על מה לכתוב, אבל עדיין שווה להתעדכן רטרואקטיבית וחוץ מזה הם כותבים על עוד מלא דברים שווים ומגניבים.

והרגע האחרון שאהבתי, הוא מתוך פרק של הסדרה: Weird Loners, זוהי סדרה קומית חדשה (הייתה סדרה קומית, לצערי היא בוטלה לאחר שישה פרקים בלבד) שאני באופן אישי מאוד מחבבת. ( מאוד חיבבתי). הרגע המגניב בפרק היה כשהבנות בבר "לנשים בלבד" חשבו בטעות שאריק החמוד והמוזר הוא אישה. אישה לסבית.


כל הבלבול הג'נדרי הזה עשה לי לחייך.
אהבתי גם את הרגע שבו קארן הסטרייטית התגנדרה באאוטפיט קאז'ואלי מגניב לדייט עם בחורה שאוהבת בנות אבל גם יוצאת עם הבחור שבכלל קארן רוצה. מבולבלים? גם אנחנו.


טוב, זהו להיום. שיהיה כמעט סופ"ש וכמעט חג שמחים! 

יום שבת, 16 במאי 2015

אתגר: עובדת עם מה שיש/אאוטפיט #1 Working that collar

יש לי הרבה בגדים. לא המון, אבל דיי הרבה ואני חייבת להודות שאני ממש לא שופוהוליקית. אני לא קונה בגדים כל יום ואני לא מוציאה המון כסף על זה ולאחרונה התעורר בי צורך עז להפסיק לקנות בכלל. כן כן, שמעתם נכון. הרצון הזה מגיע מכמה סיבות. קודם כל, תרבות הצריכה אורבת לנו בכל פינה-אפפעם לא יהיו לנו מספיק בגדים, תמיד נרצה עוד ועוד פריטים. יש כל כך הרבה דברים יפים שם בחוץ, ככללל כךךך הרבה סגנונות וטרנדים שונים ומשונים שגם אם נקנה כל יום בגד חדש, תמיד נרגיש שחסר ושבא לנו עוד משהו. לזה מצטרפת העובדה שאני גם ככה לא שופוהוליקית מדופלמת ולזה מצטרפת אולי התובנה הכי גדולה שלי לאחרונה: להאט את הקצב בכל תחומי החיים (וזאת בהשראת התנועה להאטה שבזמן האחרון אני מכורה למאמרים והכתבות שלהם).
כל הנאמר לעיל הוביל אותי פשוט לרצות "לעבוד עם מה שיש" ולפצוח באתגר של 16 אאוטפיטים שונים יפים ומגניבים מהבגדים שכבר קיימים בארוני למשך של כשלושה חודשים שבמהלכם אני לא ארכוש אף פריט חדש! זה ממש לא אומר שאני מוותרת על אופנה, זה פשוט אומר לוותר על לרכוש לזמן מה.
עד היום הבלוג לא שימש כפלטפורמה לתיעוד אאוטפיטים ובגדים שאני לובשת כי אולי סתם התביישתי או הרגשתי לא בנוח ואולי זו בכלל עצלות, מה שבטוח זה שבשביל שאני אעבוד עם מה שיש ואצליח לנצל את ארוני הקיים עד תום, אני אזדקק לתיעוד של כך משתי סיבות:
א. אם אני לא אתלבש בשביל הבלוג כנראה שאני לא אעבוד עם מה שיש, אלא פשוט אדבק לאותם כמה פריטים בודדים שאני מרגישה איתם הכי בנוח ולכן לובשת בעיקר רק אותם.
ב. בתקווה, הצילומים לבלוג יצליחו לגרום לי ללבוש את מה שיש כבר ברשותי ולהראות שאפשר לעשות את זה בלי לרכוש פריטים חדשים בכלל.

האאוטפיט הראשון באתגר הוא: Working that collar








לפני כחודש קיבלתי ליום ההולדת מבנזוגי היקר את הצווארון המהמם שבתמונה. מדובר בצווארון של NEAT, מותג שהוקם על ידי הילה יחימוביץ' קדמון ובעלה עידו קדמון. שילבתי את הצווארון עם חולצה כחולה דיי בייסיקית עם טוויסט בשרוול וחצאית מיני ירוקה עם טקסטורה יפה. כפי שניתן יהיה לראות בתמונות, הצווארון ממש משדרג את הלוק ומוסיף צבע, תחכום ורעננות.









תודה לגיל על התמונות:)

אני לובשת:
צווארון-Neat
חולצה-ספרינגפילד
חצאית-H&M
נעליים-חנות בשנקין
עגילים ותיק-טרנץ'
משקפי שמש-Beverly hills polo club  


יום ראשון, 3 במאי 2015

הסיפור על איך **כמעט** נהייתי אוצרת אמנות, מוציאה לאור ומורה

לבטי קריירה מעסיקים את כולנו כל הזמן. חלק יודעים מה הם רוצים להיות כבר מגיל קטן; יש את אלו שהוריהם שותלים אותם בחוג לבלט בגיל 3 ומשם הם מתגלגלים להיות רקדנים מקצועיים ויש את אלו שהולכים עם אבא לעבודה ורוצים להיות בדיוק כמוהו כשהם יהיו גדולים: עורך דין, רופא או סתם מנהל גדול. אני לא ממש ידעתי מה אני רוצה להיות כשאני אהיה גדולה אבל תמיד ידעתי שאני רוצה ללמוד משהו מעניין ולקחתי את העניין של להחליט מה ללמוד מאוד ברצינות.

הדבר שהיה לי הכי חשוב הוא שזה יהיה תחום הומני ואמנותי וכך מצאתי את עצמי באוניברסיטת תל אביב בתכנית הרב תחומית לאמנויות (הגשתי מועמדות גם לחוג לקולנוע וטלוויזיה והתקבלתי אבל וויתרתי על זה כי הגעתי למסקנה שלקום ב4-5 בבוקר להפקות זה ממש לא בשבילי ואין סיכוי שאני אהיה מאושרת אם כך הולך להראות התואר שלי). לקראת סוף התואר, התחלתי באופן דיי מתבקש לשקול את המשך צעדיי ולהחליט סוף סוף מה אני רוצה להיות כשאני אהיה גדולה, אבל את העניין של להחליט במה לעבוד לקחתי קצת פחות ברצינות מאת העניין של להחליט מה ללמוד וביליתי את רוב חופשת הסמסטר כהרגלי בבהיה בסרטים וסדרות.

יום אחד הרגשתי ממש רע על כך שאני לא עושה שומדבר אקטיבי למען המשך חיי ובאותו הרגע זה קרה: הופיעה מולי (על מסך הטלוויזיה) בחורה צעירה, מוכשרת ומצליחה וחשבתי לעצמי: "היי גם אני יכולה להיות ככה" ולא רק שהיא הייתה צעירה, מוכשרת ומצליחה היא גם הייתה קריסטן בל והיא גילמה אוצרת אמנות, אם זה לא סימן משמיים עבור בוגרת תואר ראשון באמנויות אז מה כן. לא בזבזתי אף רגע וכבר באותו הלילה (למרות שאימא תמיד אומרת לי שעם החלטות גדולות צריכים לחכות בבוקר), מילאתי את טופס הרישום ללימודי תעודה באוצרות ומוזיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב והייתי כל כך גאה בעצמי-סוף סוף החלטתי מה אני רוצה להיות כשאני אהיה גדולה. אני אהיה אוצרת אמנות ואני אהיה מוכשרת ומצליחה כמו קריסטן בל!...אז זה לא קרה.

חודשיים אחרי זה התקשרו לזמן אותי לראיון הקבלה וזה היה אחרי ששמעתי סיפור על כך שהם לא קיבלו חברה שלי שהייתה סופר גאון בתולדות האמנות והכירה כל גלריה וכל אמן וכל יצירה ואם לא קיבלו אותה אז לי בטוח אין שום סיכוי. חוץ מזה, היו לי לבטים על כך ולא הייתי בטוחה בכך שזו באמת החלטה שנעשתה בצורה שקולה וחכמה (מה? להחליט מה אני רוצה להיות כשאני אהיה גדולה בעקבות דמות מסרט זה לא שקול?), אז אמרתי לגברת שהתקשרה אליי שאני מצטערת אבל שהחלטתי לוותר.

למי שתוהה באיזה סרט מדובר, אז זה When in rome וזו מעין קומדיה רומנטית צ'יזית וחוץ מזה שהיא כמעט הכריעה את גורלי, אין לי מושג מה קרה שם. מה שכן, אני זוכרת שחשבתי שהיא לבושה יפה כמובן וזה בהחלט אחד הדברים החשובים בעת בחירת קריירה (...)


נראה לי שאני עומדת לראות את הסרט הזה שוב והפעם כמו שצריך.

הסיפור על איך כמעט נהייתי מוציאה לאור בהוצאת ספרים הוא כמובן גם בהשראתה של דמות בדיונית והפעם מדובר בסדרת טלוויזיה שיש סיכוי טוב שאני היחידה בעולם שצפתה בה: Being Erica, אין לכם מושג מזה, אה? חבל, ההפסד כולו שלכם. קודם כל, הסדרה מתרחשת בטורונטו שהיא סופר מגניבה לדעתי-הייתי עוברת לשם בכיף בזה הרגע. שנית כל, אממ בעצם אין שנית כל. בכל מקרה, אריקה היא בחורה שבבעלותה איזה שני תארים בספרות אנגלית והיא ממש חמודה ומשום מה לא כל כך הולך לה עם ענייין מציאת העבודה, אבל דיי מהר היא מתחילה לעבוד בתור עורכת בהוצאת ספרים ולבסוף מקימה הוצאת ספרים משל עצמה עם שותפה ממקום העבודה הקודם. וכמובן שבתור "מחליטת-מה-אני-רוצה-להיות-כשאני-אהיה-גדולה-בעקבות-הזדהות-יתר-עם-דמויות-לא-אמיתיות" החלטתי שאני גם צריכה להיות מוציאה לאור, בדיוק כמו אריקה! במקרה הזה, ההרשמה ללימודים רלוונטים לא הייתה כה אימפולסיבית כמו במקרה קריסטן בל-אוצרת אמנות, כך שהתבשלתי קצת עם ההחלטה עד שלבסוף נרשמתי לתואר שני בספרות (לטינו-אמריקאית) באוניברסיטה העברית. שרדתי שם שנה ופרשתי. אחח, עוד חלום שנגוז. אבל ברצינות עכשיו, הסדרה הזו הייתה כל כך מתוקה וממש נהניתי לצפות באריקה מטופפת בעקביה ברחובות טורונטו בדרך למקום העבודה השווה שלה (בפועל הם עסקו בעיקר בספרי "עזרה עצמית" ולא בפרוזה כמו שאריקה תמיד רצתה אבל לא נורא...)

בעצם הטריגר לפוסט הזה היה בכלל בעקבות צפיה שגרתית בגירלז, בפרק שבו האנה והמטפל שלה החליטו שהיא נועדה לטפל באחרים (?!) כאשר במקביל האנה החליטה שהיא לא יודעת לכתוב ואם היא לא יודעת לעשות (לכתוב) אז היא צריכה ללמד. למרות השם הרע שהוצאתי לעצמי עד נקודה זו, לא, לא נרשמתי ללימודי תעודת הוראה בסמינר הקיבוצים ולא החלטתי להיות מורה כמו האנה, אבל כאמור זה מה שגרם לי להזכר באיך כמעט נהייתי אוצרת אמנות ומוציאה לאור...

אגב, אני יודעת שבכל הזדמנות אוהבים להזכיר שלינה דאנהם בכוונה מלבישה את האנה בצורה לא מחמיאה וזה באמת נכון הרבה פעמים, אבל אני חייבת להודות שאהבתי את האאוטפיט שלה בסיום הפרק, כאשר היא עומדת להכנס לבית הספר. היא לובשת שמלה צבעונית חמודה שיושבת עליה טוב, מלווה בתיק חאקי-ירוק בקבוק שמתכתב יפה עם הצבעים בשמלה. יייי האנה! או שלא בעצם?....:/