ספר, סרט וסדרה שאהבתי בסימן שנתיים בגבעתיים

"לפעמים, בחלומות, הנופים מתערבבים ובמקום שיש בדרך כלל גן ציבורי או מינימרקט שכונתי אפשר לראות מבעד לסדקים הר מושלג באור של שמש אחרת, חיוורת. כשחזרתי מהקווקז יכולתי מדי פעם, בהבזק, לראות פתאום בגבעות רמת גן-גבעתיים רמז להרים הגבוהים ההם..."

פתאום קלטתי שלפני שנתייים וקצת עברנו לגור בגבעתיים.
המעבר מתל אביב לגבעתיים בתור זוג נשוי סימל עבורי את המעבר מנערות לבגרות על כל המשתמע מכך, ובהתחלה אני חייבת להודות שלא היה לי פשוט בכלל; ההבנה שבעצם עכשיו אני חיה חיים של ילדה גדולה נחתה עליי ביום בהיר אחד, אבל לעבד אותה כמה שצריך לקח לי הרבה יותר מיום אחד. בסופו של דבר, אחרי שעברו הרבה מים בנהר, היום גבעתיים ואני זה סיפור אהבה. זה הבית. טוב נו, לפחות לבינתיים. אני מוצאת את עצמי מתנחמת בשכונתיות שהיא מציעה; קונה פרחים בחנות ליד הבית לסוף השבוע, מתרגלת יוגה בסטודיו השכונתי, מוסרת בגדים לתיקון אצל החייט, שותה בירה בפאב השכונתי, שותה שייק בדוכן מיצים הטבעוני וההיפסטרי (שעכשיו פותח סניף גם בתל אביב) ולפנות ערב הולכת לראות את הנוף העירוני והשקיעות הכי יפות שיש בגבעת קוזלובסקי ליד מצפה הכוכבים המפורסם.

כשהייתי נערה גרתי עם המשפחה ברמת גן, השכנה האפרורית וחסרת הייחוד של גבעתיים ולא ממש הכרתי אז את גבעתיים, רק שמעתי עליה שהיא עיר של זקנים (עדיין שומעת את זה וזו ממש הנפצה חסרת ביסוס), אבל ידעתי שאין סיכוי שהיא גרועה יותר מרמת גן והייתי מוצאת את עצמי מתלהבת ממנה כשהייתי נתקלת בה בכל מיני מקומות (כן, אני מתכוונת לסדרות וסרטים, ספרים ושירים).

המקום הראשון היה אי שם בשנות ה-2000 המוקדמות בסדרה הישראלית האהובה עליי שבתות וחגים, שבכלל התרחשה בתל אביב, אבל אני זוכרת שמשום מה הנוף הגבעתיימי חזר הרבה בסדרה, המצפה ורחובות העיר ותמיד חשבתי אם האנשים המגניבים האלו מסתובבים בה, אז כנראה שהיא שווה משהו וכמובן שאהבתי הכל בדניאלה המגניבה (רומי אבולעפיה); השם, הבגדים, הסטייל והנונשלנטיות מעוררת הקנאה.

המקום השני הוא הספר של אהוד בנאי זוכר כמעט הכל שציטטתי ממנו בתחילת הפוסט. אהוד גר תקופה ארוכה בגבעתיים מאז היותו ילד והוא כותב על העיר ובכלל על גוש דן כפי שהיא הייתה פעם, על הסיבובים בשכונות ובפרדסים ובדיונות שהיוו חלק משמעותי מהעיר, לפני שבנו את בנייני הענק ששינו את פני הנוף לגמרי. המבט הנוגה והנוסטלגי, השיטוטים והתיאור של החלומות, ספק הזיות שלו על הבית, נגעו לליבי וגרמו לי לרצות להכיר את העיר ובכלל להמשיך ולחלום כמו אהוד, על הבית, מי או מה שהוא לא יהיה (אתוודה שבדרך כלל יש בו מקווה מים כלשהו בקרבת מקום).

רוב חיי הייתי נטולת בית קבע. בניגוד לרבים מחבריי הטובים שנולדו וגרו באותו הבית כל חייהם, אני כל הזמן עברתי בתים. רק במהלך ילדותי ונערותי עברתי ממדינה אחת לאחרת, מעיר אחת לשנייה ושוב בחזרה לעיר הראשונה, החלפתי (כלומר הוריי, הנוודים הנצחיים, סתם זה לא כזה רומנטי כמו שזה נשמע, מדובר יותר באילוצים מאשר מכל דבר אחר) חמש דירות (!) כשהמקסימום היה שש שנים במקום אחד. אף פעם לא הקדשתי לזה יותר מדי מחשבה, הייתי רק מתלוצצת על זה שאף פעם לא ממש היה לי בית ושאני ילדה עקורה, אבל כשעברתי לגבעתיים, אחרי שהתחתנתי ואחרי שסיימתי את הלימודים וכל ההרהורים צפו ועלו, פתאום הבנתי כמה שזה כן השפיע עליי וכמה שזה בנה את מי שאני היום.
ובעצם, כמה כבר חרוט בדיאנאיי שלי שבית זה לא משהו סופי וחתום בשבילי ויכול להיות שגם מדובר בחיפוש נצחי שאף פעם לא יסתיים...

https://m.aceshowbiz.com/webimages/still/away_we_go22.jpg

וכאן נכנס המקום השלישי והאחרון שפחות קשור לגבעתיים אבל מאוד מתקשר לתחושת הנוודות המתמדת והשאיפה למציאת בית קבע שכזה: הסרט Away we go - סרט אינדי קטן וקסום משנת 2009 בבימויו של סם מנדס שהתאהבתי בו ובדמויות שלו ממבט ראשון (ותודה לאושרה פחימה שמש שהמליצה עליו:)). בסרט ורונה וברט מחליטים לצאת למסע בחיפוש אחר הבית הקבוע שלהם, זה שבו יוכלו לגדל את הבת שלהם שעתידה להיוולד (ורונה בהריון בחודש שישי עם בטן ענקית!). הבית שבו יהיו מסביבם חברים וקהילה והם מחפשים ומחפשים ומגיעים לכל מיני מקומות ופוגשים אנשים שפעם הכירו ושהיו חברים טובים שלהם פחות או יותר, אבל הם לא מרגישים בבית באף אחד מהמקומות האלו, עד שדווקא כשהם עוברים למוד הזוגי יותר ופחות מחפשים את הקהילה והמשפחתיות שהם מאמינים שחסרה להם, הם מוצאים את הבית שלהם בסצינה סופית מרגשת ביותר מול נוף שכל כך הרבה פעמים רואים בחלום.

רשימת צפייה נטפליקסית: חלק א'-סדרות

לאחרונה אני מוצאת את עצמי מטרילה פידים של חברי פייסבוק עם המלצות לסדרות וסרטים בנטפליקס והחלטתי שלמרות שיש לא מעט פוסטי המלצות מהסוג הזה ברשת, גם אני רוצה אחד כזה. הרי כדאי שאני אעשה משהו עם כל המידע הדיי מיותר הזה שאגרתי לפני שאתפוצץ ויתחילו לדווח עליי לאלהי הפייסבוק. אחרי שתרפרפו על רשימת הצפייה שלי, בטח תחשבו אחד מתוך שני דברים:

1// וואו! יש לה המון זמן פנוי וממש מעט חיים, אם בכלל.

2// וואו! איזה כשרון מבוזבז, לא עדיף כבר לעבוד בזה ולפחות לקבל קצת כסף על כל שעות הבהייה האלו.

אז כנראה שזה יותר בכיוון האופציה הראשונה, אבל שיהיה. 

בגלל שאני מחוברת לנטפליקס בערך מהיום הראשון שהוכרז שהשירות זמין בישראל ועל כן הספקתי לראות כנראה סדר גודל של עשרות סדרות וסרטים, אני מאמינה שתמצאו את הרשימה שלי מועילה (וזה גם כיף לי, אז בכלל). אני אחלק אותה לפי ז'אנרים וסגנונות ויהיו גם אנטי-המלצות על דברים באמת פח אשפה שמשום מה ראיתי מההתחלה ועד הסוף והתעצבנתי לאורך כל הדרך (חיים, מישהו כבר שאל איפה הם?).
מתחילים!
** רק לפני הכל, שני דיסקליימרים קטנים:
- סדרות המקור של נטפליקס ברובן חסרות נשמה (חוץ מכמה בודדות שאכתוב עליהן כאן). כלומר, הן עשויות טוב, מבחינת צילום ועריכה וכו', אבל פשוט נוסחאתיות מדי ואפשר להריח את זה מקילומטרים, מה שלי באופן אישי מוריד ממש.
- חסרות עונות! סדרות שאינן הפקות מקור של נטפליקס לא מגיעות עם כל העונות שכבר שודרו, מה שמוביל בתום הבינג' לרוץ ולהוריד את העונות החסרות וחבל. זה אפילו קורה עם סדרות שכבר הסתיימו, אבל אם לא עברה לפחות שנה מאז ששודר הפרק האחרון, אנחנו עדיין לא זוכים לראות את העונה האחרונה בנטפליקס. באסוש רצינית.

// סדרות דרמה חובה //

הרומן - חייהם הבטוחים של זוג ניו יורקי בורגני וארבעת ילדיהם מתהפכים ומתערבלים כשהם יוצאים לחופשת הקיץ השנתית בהאמפטונס. אני יכולה להגיד בבטחון שאינו חף מדרמטיות שהסדרה הזו שינתה לי את החיים. יש משהו חמקמק בקסם שלה שקשה לתאר במילים, מעין פיוטיות ורוחניות שקיימות גם בצילום ובעריכה, וגם בסיפורים ובדרך ההתמודדות של הדמויות העגולות שכל הזמן גדלות ומתפתחות. גם נקודות המבט השונות שבונות את הסדרה ואיך כל אלו משפיעות על הדמויות הן מהמרעננות שנמצאות היום בסביבה. פשוט מצאתי את עצמי חושבת עליה ומתרגשת ממנה כמו שלא יצא לי להתרגש מסדרות אחרות. הזכרתי אותה בעבר בבלוג כאן.



ריי דונובן - עוקבת אחר סיפורם של האחים דונובן והאב הסורר שמשתחרר מהכלא שמספק לכולם אקשן נגד רצונם. למרות שאפפעם לא באמת ראיתי את הסופרנוס במלואה, אלא פרק פה, פרק שם, מתישהו בצעירותי (חייבת לבנג'ג' אותה במיידי), יש משהו בריי דונובן שגורם לי להגיד שהיא מזכירה את הסופרנוס, בעיקר בגלל הדרמה המשפחתית והדמות הגברית הראשית הטראגית שנאבקת בכולם ובעיקר בשדים של עצמה. היא עוצמתית, דרמטית, מרגשת ועשויה טוב וגם - הסיפורים של הדמויות מעניינים וסוחפים. ויש לה פסקול מעולה!

תמונה מכאן: https://www.whats-on-netflix.com/other/ray-donovan-netflix/

The Fall - רוצח סדרתי מסתובב חופשי ובניגוד לסדרות אחרות, אנחנו יודעים מי הוא מההתחלה, מה שמוסיף לקושי שלנו לשנוא אותו באופן מוחלט כי כשהוא לא רוצח סדרתי הוא אב ובעל למופת. סדרה קשה ומעוררת מחשבה, שנמצאת ברשימה הזו בעיקר בגלל המשחק המושלם של ג'יליאן אנדרסון שמגלמת את סטלה גיבסון הבלשית הפמיניסטית, דמות שאפשר לומר שלא נראתה בטלוויזיה עד כה. הדרך הנוקבת והרגישה שלה להציג את הדברים כפי שהם בלי לפחד ובלי לעורר אנטגוניזם היא מעוררת השראה. ציטוט אהוב:
 the basic human form is female. Maleness is... a kind of birth defect...

עוד ברשימה הזו:
פני דרדפול, בייטס מוטל  - שתי סדרות שלא קיבלו את תשומת הלב הראויה וחבל כי הן מטרידות, עצובות וגם אומרות הרבה דברים יפים על אהבה, משפחה וחברות.
אליהן מתווספות (ולא נראה לי שאני צריכה להסביר למה): טופ אוף דה לייק, פארגו, מד מן והאנשים נגד אוג'יי סימפסון וגם Stranger Things. 


// סדרות קומדיה/רומנטיות חובה //

Master Of None - עזיז אנסארי מגלם את דב ומספר את הסיפור המוכר של בני העשרים, שלושים שמחפשים את עצמם בעיר הגדולה, אבל הוא עושה את זה בדרך כל כך משעשעת, מרעננת, אנושית וכנה שאי אפשר שלא להתאהב בו ובה. מה שכבש אותי בעיקר זו הדרך הרגישה שלו להראות את כל הצדדים ואת הפערים הבלתי נמנעים שיש בין בני דור ה-Y להוריהם, בעיקר את המתיחות ואי ההבנות שיש בן בני מהגרים להוריהם, והוא עושה זאת בחמלה ובהבנה שלרוב פוסחים עליהן בסדרות מהסוג הזה שמתמקדות יותר באיך לתקוף ולזלזל בהורים או בכל מי שלא 'בא למילניאלס בטוב'.
וגם יש לו את הדירה הכי יפה בטלוויזיה. כתבתי על זה פעם כאן. ובדומה לסדרה הבאה ברשימה, זו סדרת מקור של נטפליקס עם המון נשמה!



LOVE - מגוללת את סיפור האהבה המגושם ועם זאת מלא החן של מיקי וגאס. סדרה שפשוט נועדה לצפיית בינג', בעיקר בגלל שכמעט כל תחילת פרק הוא המשכו של הפרק הקודם. גאס ומיקי נפגשים לראשונה במקום בלתי צפוי ולא מאוד סקסי ועל הבסיס הזה הקשר שלהם נבנה והופך להיות מציאותי עד כאב, מעורר הזדהות ומתכתב עם החיים שלנו כמו שהם בדרך כלל: קצת אפורים, מלאים בירידות ועליות ומלווים ברגעים קטנים וחמקמקים של אושר טהור. כתבתי עליה בעבר בבלוג כאן.



ג'יין הבתולה - טוויסט פארודי על סדרות הטלנובלה שהיינו רואות עם סבתא שלנו כשהיינו קטנות. אני מודה שלפני שהתחלתי לצפות בה, חשבתי כמו רבים אחרים, לא בצדק, שזו סדרה טראשית שלא שווה התייחסות רצינית, אבל זה ממש לא נכון! זו סדרה מתוקה ומעניינת שמציגה בצניעות וקסם רבים, דמות מילניאלית שלא חייבת לגור בניו יורק או אל איי כדי לשרוד בעולם הנורא הזה, אלא בכלל חיה עם אימא שלה וסבתא שלה (!) בבית קטן בפאתי מיאמי ולמרבה הפלא ואולי דווקא בגלל זה, אבודה קצת פחות מרובנו ומצליחה להגשים את חלומותיה, או לפחות לא חוטפת התמוטטות עצבים בזו אחר זו בזמן שהיא מנסה.

תמונה מכאן: https://www.whats-on-netflix.com/other/when-will-season-2-of-jane-the-virgin-come-to-netflix/

עוד ברשימה הזו:
קימי שמידט, ברוקלין ניין ניין, לאבסיק. 


// גילטיפלז'ר כיפי //
גוסיפגירל, שקרניות קטנות, ריברדייל. 
לפני כשבועיים חשבתי שאוסיף לרשימה הזו גם את יומני הערפד שהייתה הסחת דעת חביבה לזמן מה, אבל באיזשהו שלב היא ממש החלה לעלות לי על העצבים (כן, אני מבינה שזה מגוחך שהיה לי איזשהו רגש לסדרה הזו, אבל שיט האפנס), אז אני מכניסה אותה עם הסתייגות, למרות שכנראה אין עוד אפאחת בעולם הזה שבכלל תחשוב על לצפות בה, אז כנראה שאנחנו מכוסים מהבחינה הזו.


// על טבעי שאפשר לתת צ'אנס //
החוזרים, גליץ', פריקוונסי


// לגמרי אפשר לוותר/הקרבתי את עצמי בשביל שאתם לא תצטרכו //
Izombie, בוסגירל, Easy ,OA ,Friends from college כי יש גבול לזלזול באינטליגנציה שלנו: המשחק הגרוע, חוסר האמינות וההתלהבות חסרת הבסיס מריחים ומסריחים מקילומטרים.
עוד שתי סדרות שלא לגמרי החלטתי לגביהן הן: You me her וג'יפסי כי שתיהן קצת מעצבנות וממש לא מדובר ביצירות מופת, אבל יש בהן גם דברים טובים, יותר ב-You me her אגב, שמה שמעצבן שם בעיקר זה הבעל, כי שתי הבנות הן כייפיות ושנונות ויש דיאלוגים לא רעים בכלל.

// נוסטלגיה חביבה //
שולחן לחמישה, בנות גילמור, פריקס אנד גיקס ומתי כבר פליסיטי תגיע?

// חייבת לצפות בהמשך //
ברודצ'רץ' - לפני כשנתיים משום מה צפיתי בגרסה האמריקאית שהיתה לא רעה, אבל לברודצ'רץ' יש עוד שתי עונות, אז נראה לי שאראה את העונה הראשונה סוג של שוב רק כדי לצפות גם בעונות הבאות.


// סדרות שכולם אוהבים לאהוב ואני אוהבת לשנוא //
האישה הטובה, קראשינג, ג'סיקה ג'ונס, how to get away with murder, שחור זה הכתום החדש, please like me.

// סדרות מקור של נטפליקס שכולם ראו, ואותי הן לא כל כך מושכות //
בית הקלפים, נרקוס וסמוך על סול (שהתחלתי ואני חייבת להודות שהיא חביבה והכל אבל היו לי ציפיות הרבה יותר גדולות...)

בנימה אופטימית ושונאת זו אסיים ואתחיל לעבוד על חלק ב'-הסרטים!
תודו שאתם מחכים לזה... ואם דרושות הבהרות לגבי הסדרות שלא פירטתי לגביהן לטוב ולרע, מוזמנות לכתוב ולשאול בתגובות וכמובן להמליץ על סדרות שלא מופיעות ברשימה:)

דמדומי קיץ

מארק לאנגן, תעשה לי ערפד!

אין משהו שמתחבר לי לקיץ יותר מערפדים. כן אני יודעת שזה מוזר, לא ים, לא שמלות קצרות מתנפנפות או קרטיבים, אלא ערפדים. וזה נשמע ממש מוזר, מהרבה סיבות אני יודעת, ובעיקר כי הקטע עם ערפדים זה שהם יצורים ליליים והשמש היא האויב הכי גדול שלהם, אבל עדיין יש משהו בתשוקה ובלהט שהם מביאים איתם לכל מקום (כן, אני מדברת על סדרות, סרטים וספרים) שהוא ממש קייצי במהות שלו.

המוות הפתאומי של נלסן אליס, לאפייט המושלם מTrue Blood לפני כחודש, גרם לי להתגעגע לסדרה אפילו יותר מבדרך כלל, בעיקר לעונות הראשונות שלה. אני זוכרת שכשהסדרה יצאה ב-2008 חשבתי לעצמי: "מזה הדבר המדהים הזה", היא הייתה כזו מקורית ומרעננת, ופתאום ערפדים הם חלק מהחברה וזה לא סוד כמוס יותר. הערפדים הם על תקן המהגר, הזר, החריג ולחגיגה מצטרפים אנשי זאב ושיפטרים וקוראי מחשבות ובעצם גם מי שאין לו כוחות על טבעיים, הוא ווירדו ומנודה, וזה תמיד הרבה יותר כיף מסתם אנשים מושלמים.

הדימוי של הערפד הדרומי, בלואיזיאנה החמה נוטפת הזיעה, כמו בדם אמיתי, גם מצטרף לאווירה הקיצית שאני מדברת עליה. עם כל החיוורות שלהם, והתחכום האלגנטי היה מתאים להם בכלל להיות אנשי העיר הגדולה שמתעוררת לחיים בלילות, אבל זה לא המצב. ואני מוצאת שהדיסוננס לכאורה הזה כל כך נכון ומתאים בעצם. ערפד עם מבטא דרומי שחי בבית אחוזה ענק ומתפורר ליד ביצה והרבה צהוב חם מסביב. זה הדבר האמיתי. 

עם בואו של הקיץ חשבתי לעצמי לעשות בינג' על הסדרה כדי להזכר בימים עברו, אבל בסוף החלטתי להזמין את הספר שעליו מבוססת הסדרה וזה לגמרי סגר לי את הפינה הזו.

בנוסף, יש בנטפליקס את כל העונות של יומני הערפד, סדרה שיצאה פחות או יותר במקביל לדם אמיתי וכמוהה גם מתנהלת בעיירה קטנה, אמנם לא בלואיזיאנה הלוהטת, אבל גם מספקת את אותו השממון והמסתורין שאופף את הפרברים. בניגוד לדם אמיתי, סדרה של HBO עם כל המשתמע מכך, יומני הערפד מכוונת לקהל צעיר ובעיקר סחי יותר ואלנה הדמות הראשית היא הגרסה העוד יותר מעצבנת של לאנה מסמולוויל, אבל יש לה 7 עונות ונחמד לצפות בה בבינג' ולהתנתק מהכל לכמה שעות בערבים החמימים ולא לחשוב על כלום.

טוב נו, זו גם דרך נחמדה להתנתק מהכל ולא לחשוב על כלום.

תמונות של בית

מי מביניכן שעוקבות אחריי באינסטוש (אתן חמודות, תודה!) בטח שמו לב שבזמן האחרון אני מצלמת הרבה תמונות של הבית שלי. מאז שעברנו לדירה הנוכחית, לפני כשנה וחצי, אני מאוד נהנית מכל מה שקשור לעיצוב הבית וכל פריט שרכשתי התחבר בצורה ממש טובה (לדעתי) לשאר הפריטים וכך נוצר לו חלל מאוד ביתי ונעים. למזלי, תודות לכך שהפחתתי דרסטית קניות של בגדים והחלטתי להתמקד בניצול הארון הקיים, יכולתי להשקיע יותר בעיצוב של הדירה. מבחינתי, הבחירה של הריהוט והפריטים הייתה ממש כמו עבודת אוצרות; אספנו פריטים מכל מיני מקומות לאחר עבודת בילוש של ממש, וברור שיש גם דברים מאיקאה, אבל לא רק. בכל מקרה, אני מאוד מרוצה מהתוצאה, ממש כיף לי בבית שלי ואני יכולה לומר בבטחון מלא שהבאתי אותו לכדי רביצה אולטימטיבית, בדיוק בזמן לטרנד החדש מבית היוצר הדני העונה לשם: HYGGE. והנה לחילופין שתלתי גם את עצמי בתמונות של הבית שלי, לבושה בהתאמה ראויה להערכה לספה.

ספר, סרט וסדרה שאהבתי - מהדורת סופשנה!

And this is the moment, this is exactly what she is born to be
And this is what she does and this is what she is
And this is the moment, this is exactly what she is born to be
This is what she is and this is what she does

כבר כמה שנים שה-31.12 מסתיים אצלי בטונים חורקים למדי, כן כן, למרות שאני רוסייה ובכלל אמורה להשתכר משמפנסקייה (שמפניה) ולבלוס לחם עם חמאה וקוויאר (איקרה ברוסית ולא, זו לא האיקרה הרומנית) עד אובדן הכרה. אבל לא כך המצב ובמקום השמחה הטהורה הזו, יש איזו מלנכוליה ובלוז באוויר ביום הזה. ואם כבר ללכת על זה עד הסוף ולסכם את מה ששנת 2016 הייתה בשבילי במשפט - אני חושבת שזו הייתה שנה עם לא מעט אכזבות וכאבי גדילה, לצד רגעים קטנים של יופי ופשטות נוגעת ללב. בהתאמה, יצא שהסרט, הסדרה והספר האהובים עליי השנה, גם נושאים בהם המון כאב ועצבות אבל גם הרבה יופי. 

סרט// One more time with Feeling

http://www.heyuguys.com/one-more-time-with-feeling-review/

ללא ספק יצירת האמנות הכי יפה ומרגשת שיצא לי להיות עדה לה השנה. ניק קייב איבד את בנו המתבגר ביולי 2015, בזמן שהוא עבד על אלבומו Skeleton tree. הסרט הדוקומנטרי של הבמאי המוכשר אנדרו דומיניק שיצא השנה, עוקב אחר הקלטות האלבום ותהליך ההתאבלות של ניק קייב. הסרט מצולם בשחור-לבן ובתלת מימד וקטעי השירה של ניק קייב והדיאלוגים פשוט חודרים לנשמה. קשה לתאר במילים את ההרגשה בעת הצפייה, זה מרגיש קצת כמו חוויה רוחנית, משהו חד פעמי שלא ניתן לשחזור. זה שהיו שתי הקרנות בלבד ברחבי העולם במקביל, בהחלט מוסיף לחד הפעמיות של היצירה הזו. 

סדרה// The Killing

ממש לא מדובר בסדרה שיצאה השנה, אבל צפיתי בה השנה בצפיית בינג', אז היא לגמרי נכנסת לרשימה. מדובר בסדרת מתח - תעלומה משטרתית שחוקרת רצח של נערה בת 16. דה קילינג מציגה באופן מושלם את החוויה האנושית המשלימה של הכאב המהול ביופי ולהפך. הסדרה עוקבת אחר משפחתה המתאבלת והמחפשת תשובות של הנערה, ואחר חייה האישיים של הבלשית. לא חוסכים מאיתנו את התגלמות הרוע האנושי בשיאו ועם זאת, הרגעים בהם מפציעה התקווה והחום האנושי הם כל כך קסומים ונוגעים. כמו כן, יש בסדרה את הרגע הרומנטי הכי חזק בטלוויזיה ובקולנוע שראיתי מזה הרבה זמן. ומיריאל אנוס שמגלמת את שרה לינדן הבלשית פשוט מדהימה!

ספר// דברי מתיקה

לכאורה מדובר בפרשיית ריגול בשלהי המלחמה הקרה - אבל בעצם זה סיפור על אהבות נכזבות ועל סרינה, הבחורה הצעירה והיפה שעומדת במרכזן. יצא לי להזדהות איתה המון, באי-ההבנות, באכזבות ובהתפקחויות שהן תמיד מנת חלקן של מערכות יחסים. (גילוי נאות: הספר ראה אור בעברית כבר ב2013, אבל אני התוודעתי אליו רק השנה דרך העבודה  - אני עובדת בהוצאת עם עובד שהוציאה לאור את הספר, אבל אתם לגמרי יכולים להסיר דאגה מליבכם: מדובר בהמלצה כנה וחמה מאוד). 

אז כאמור, השנה הסתיימה בנימה קצת חורקת, אבל - 2017 - אני מוכנה. Bring it On!