לפעמים, אני רוצה חיים של אחרים. הרבה פעמים.
אני רוצה חיים במקום נידח. מקום נידח של אחרים.
אני רוצה לגור ליד אגם גדול וכל בוקר לקום ממש מוקדם כדי להספיק לראות את הזריחה.
אני רוצה לרוץ מסביב לאגם ולקפוץ פנימה כשנמאס לי.
אני רוצה שבקיץ יהיה ממש חם באגם ובחורף הוא יקפא מרוב שקר.
כשיהיה חם ארבוץ בבגד ים ואשתזף וכשיהיה קר אביט מהחלון במבט נוגה
או אצא לצלם תמונות נוגות במקום.
אלבש סוודר ענק ומגפיים ענקיים. וכובע.
אני רוצה חיים בעיר. בעיר של אחרים.
אני רוצה לתקתק מילים על הלפטופ בבית קפה מגניב לצד ספל כוס קפה ולהראות עסוקה.
אני רוצה לרכוב על אופניים לפארק מוקף בניינים גבוהים ולעשות פיקניק עם עצמי וספר טוב.
אולי בניו יורק. בפריז. בעיקר בניו יורק. או סן פרנסיסקו. או אולי טורונטו.
בדרך אצלם תמונה ואעלה לאינסטגרם. אולי אכתוב על זה גם בבלוג.
שם אלבש מעיל אוברסייז, אנעל סניקרס של ניו באלאנס וגם יהיה לי כובע.
עד שאפענח את הנוסחה הסודית שתאפשר לי להיות כל מי שאני רוצה להיות,
אשאר אני (בגבעתיים עם פיג'מה).
***כל התמונות מפינטרסט שגנבו אותן מאיפשהו לפניי.
גם על רמת גן בפיג'מה אפשר לספר סיפור יפה ופוטוגני.
השבמחקיש בזה משהו...אבל זה נחמד גם לחלום קצת לפעמים לא? :)
השבמחק(וסורי על הקטנוניות, אבל אני בגבעתיים בפיג'מה, לא ברמת גן שלאחר שגרתי בה תקופה, נשבעתי לעצמי שלא אחזור אליה זמן רב...)
את צודקת לחלוטין, זו אני שלא הייתי חדה כשקראתי והגבתי.
השבמחקאני מחבבת מאוד את גבעתיים. את רמ"ג, לעומת זאת, פחות.